מילים לא מחמיאות במיוחד ניתכו על ידי הנביאים הגדולים של עם ישראל על עמם, החל במשה רבנו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: בשלח
עַם נָבָל וְלֹא חָכָם (דברים, לב, ו),
עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים (ישעיהו, א, ד),
כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ (ירמיהו, ד, כב), שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב (שם, ה, כא),
כֹּה אָמַר יְהוָ“ה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל … עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם (עמוס, ב, ו), הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ (שם, ה, ז),
שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רָע גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם (מיכה ג, ב), אֲשֶׁר עֲשִׁירֶיהָ מָלְאוּ חָמָס וְיֹשְׁבֶיהָ דִּבְּרוּ שָׁקֶר וּלְשׁוֹנָם רְמִיָּה בְּפִיהֶם (שם, ו, יב),
כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף (הושע, ד, א).
אלה מקצת מהחרופים והגידופים שניתן לקרוא בספרי הנביאים.
הייתי סבור, שהמידרשים שנתחברו או נאספו חמש מאות או אלף שנים אחרי הנביאים, היו יותר סלחניים לגבי תעתועיהם של בני ישראל. אבל משום מה גם במידרשים אנחנו מוצאים לא תמיד דעה טובה על העם הזה. בפרשה שלנו מופיע משפט שמנוסח בצורה קצת לא ברורה ונותן מקום לפרשנות מעניינת.
לאחר הניסים הגדולים, כאשר פרעה וכל חילו טבעו בים, אומר הכתוב: וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף (שמות טו, כב). נא לשים לב לפועל וַיַּסַּע. אפשר להבין פועל זה כך, שהכתוב בא לרמז על שבני ישראל לא נסעו משם מרצונם אלא משה הייה חייב להסיעם. חכמים שונים עסקו בעניין והמידרשים הביאו את דבריהם של אחדים מהם:
על תאוות הבצע של עם ישראל אומר מדרש תנחומא (בובר): מהו ויסע משה, שהסיען בעל כרחן, שלא בטובתן, כיצד? בשעה שיצאו ישראל ממצרים, יצא פרעה לרדוף אותם בכל אותם האוכלוסין, שנאמר ויקח שש מאות רכב בחור (שמות, יד, ז). מה עשה, עמד וקישט כל אותן הסוסים באבנים טובות ומרגליות, כשבאו לים וטבען הקב“ה, היו צפין על שפת הים כל אותן האבנים טובות ומרגליות והיו מושלכים, והיו ישראל יורדין בכל יום ונוטלין מהם ולא היו מבקשים לזוז משם, כיון שראה משה כך, אמר להם מה אתם סבורים, שבכל יום הים מעלה לכם אבנים טובות ומרגליות, עמד והסיען בעל כרחן.
על נטייתם של בני ישראל לעבוד עבודה זרה, כתוב במכילתא דרבי ישמעאל: בעל כרחן, במקל, שכיון שראו בפגרי האנשים שהעבידום בפרך ובעבודה קשה כולם פגרים מתים מוטלים על שפת הים, אמרו, כמדומה לנו שלא נשתייר אדם במצרים נתנה ראש ונשובה מצרימה ונעשה לנו עבודה זרה.
על הבוז שרחשו בני ישראל לניסים. אחרי שניצלו ולא היה להם עוד מה לפחד מהמצרים, סבור ר‘ יהודה ב“ר אלעאי: כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט שהיה עד עכשיו לח מן המים והיה בו כמין טיט שנאמר …. והיה אומר ראובן לשמעון, במצרים בטיט ובים טיט, במצרים בחמר ובלבנים ובים חמר מים רבים…. (כאילו מה ההבדל בין העבדות במצרים לבין הדרך לחרות).
על הגישה „הכושי עשה את שלו…“ אומר ר‘ יהודה (שמות רבה): אמרו ישראל באותה שעה, הקב“ה הוציאנו ממצרים בשביל חמישה דברים, אחת לתת לנו ביזת מצרים, שנית להרכיבנו על ענני כבוד, ג‘ לקרוע לנו את הים, ד‘ להפרע לנו מן המצריים, ה‘ לומר לפניו שירה, עכשיו כבר נתן לנו ביזת מצרים, והרכיבנו על ענני כבוד, קרע לנו את הים, פרע מן המצריים ואמרנו לפניו שירה, נחזור למצרים…
מאחר שנביאינו וחכמינו (לא שונאי ישראל) ייחסו לבני עמם את התכונות האלה, חשבתי על השיר „לחיי העם הזה“, ועל הפיזמון החוזר עם הלחן היפה והמקצב המלהיב, בעל שבעת המילים. בכל מסיבה, אירוע ושימחה משפחתית או חברתית שרים אותו בלהט ובעיזוז. בעיקר אני חושב על המילים „וכמה טוב שהוא כזה“. האם הנביאים וחז“ל היו מצטרפים לשירה זו?
שבת שלום
