אחד האסונות הגדולים שפקדו את עם ישראל היה חורבן בית שני. לחורבן הבית כמובן סיבות היסטוריות ואנחנו מכירים כמעט את כולן…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: מטות, מסעי
אבל את חכמינו ז“ל לא עניינה כל כך הסיבה ההיסטורית, הם יצאו באמירות שונות, ואחת מהן היתה: „מפני שפיכות דמים חרב בית המקדש“. על מנת שלא נטעה ונחשוב שכוונתם היתה לשפיכות דמים במלחמות או לשפיכות דמים קולקטיבית, הם הביאו בגמרא סיפור להדגמת כוונתם. וזה הסיפור:
בבית המקדש היה נהוג, שהכוהנים הצעירים היו יוצאים בבוקר לנקות את האפר שנותר אחר קורבן התמיד שהוקרב מדי בוקר. עבודה זו היתה בהתנדבות והצעירים היו עורכים מירוץ אל המדרגות המובילות לראש המיזבח. יום אחד, מספרת הגמרא, אצו-רצו שני כוהנים והם היו שווים במהירותם. כמעט הגיעו אל המדרגות והאחד מהם חשש שהשני יקדים אותו, שלף את סכין השוחטים שלו ודקר את חברו למוות.
מעשה נורא, אבל נוראית כמעט עוד יותר התפתחות העניינים שבאה בעיקבות מעשה הרצח. ראש הכוהנים פנה אל העם שהיה נוכח במקום והעלה לדיון את השאלה, באם על העיר ירושלים או על שלטונות המיקדש לכפר על המעשה. וזה כל כך זיעזה את העם, שהעם הנרעש פתח בבכי. לפתע הופיע אביו של הצעיר הנדקר והודיע בקול רם, שבנו עדיין מפרפר ושהסכין שתקועה בליבו עדיין לא נטמאה. במילים אלה ניסה אבי-הנדקר להרגיע את הציבור. להבנת העניין: מאחר שהסכין הינה כלי פולחני ובמידה שהיא באה במגע עם מת, היא נטמאת ואינה ראוייה עוד לשימוש. לכן כל עוד הצעיר לא מת, ניתן לשלוף את הסכין מהגוף החי והיא תמשיך להיות טהורה וכשרה לשימוש בשחיטה.
על מעשה נוראי זה שואלת הגמרא, מאחר שחיי אדם הם קדושים וגם הכלי הפולחני של בית המקדש נחשב לקדוש, האם ניתן ללמוד מכך שהסכין יותר חשובה מהחיים או שהחיים יותר חשובים מהסכין. וכמובן הגיעו למסקנה, שבאותו זמן הכלי הפולחני של בית המקדש נחשב ליותר קדוש מחיי אדם. הכלי חשוב יותר מהחיים!
בפרשה שלנו, הדנה בדיני רוצח בזדון או בשגגה, כתוב ששפיכות דמים מטמאה את הארץ:
וְלֹא-תַחֲנִיפוּ (= תטמאו) אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף (= יטמא) אֶת-הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ כִּי-אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ (במדבר לה, לג).
וכן אין לטמא את הארץ, משום שהשכינה אינה יכולה לשכון במקום טמא:
וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ (שם).
שפיכות הדמים נעשתה זולה בירושלים, אומרת הגמרא. חיי אדם נחשבו פחות מסכין-שחיטה. זה כבר לא עבודת השם, כי אם עבודת אלילים. במצב זה (אם להתבטא בשפה יומיומית) מה יש לקב“ה לחפש עוד בארץ הטמאה הזו. אז הוא עוזב אותה. ואם הוא עוזב טובה ומסיר את חסותו ממנה, אז לא פלא שהיא אינה מוגנת ואז קורה מה שבאמת קרה, ירושלים ובית המקדש חרבו, ועל כך אמרו ‚מפני שפיכות דמים חרב בית המקדש‘.
הנביא הגדול יחזקאל התלונן בגולת בבל על חורבן הבית הראשון כשבע מאות שנה לפני חז“ל במילים:
בֶּן-אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל-הַדָּם אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם (= עבודת אלילים) טִמְּאוּהָ וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים (יחזקאל לו, יז). גם יחזקאל קושר את החורבן לדם המטמא את הארץ.
גם בישראל של היום יש קבוצות אנשים שעבורם חשוב הפולחן בבית המקדש יותר מאשר חיי אדם (אדם משמע לא רק ישראל). ויש גם עמותות שפועלות להקמת בית מקדש שלישי ולהנהגת הפולחן בו.
האם באמת מעלה מישהו על הדעת שזה רצונו של הקב“ה? ואם הרבנים האורתודוקסים אינם סבורים כך, מדוע אין הם יוצאים נגד עמותות סהרוריות אלה, שמסכנות את עתיד עם ישראל בארצו?
שבת שלום
