- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Acharej Mot – Kedoschim

אחת המטרות של חוקי התורה היא לחנך את היהודי להיות אדם יותר טוב או יותר חיובי וכל כיו“ב. אבל ניתן להגדיר את המטרות האלה במילה אחת, שבה השתמש כבר הרמב“ם, והיא לפתח את אישיות. פיתוח האישיות בהתאם לדת התורה אומרת לפתח את הידע, להתקרב אל האמת ובכך להתקרב אל אלוהים…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: אחרי מות / קדושים

באחד הדיונים הקודמים הראיתי, כי דיני העריות הם דוגמה מוצלחת לחוקים המפתחים את האישיות, בכך שהם מרגילים את האדם לנהוג שליטה עצמית ומחנכים אותו לפתח ביקורת עצמית. אפשר לומר, שמגמת התורה היא, שבאמצעות החיובים והאיסורים החמורים, בין השאר בדיני האישות, ילמד האדם להתגבר על יצריו המיניים העזים וכך יוכל להקדיש עצמו לעבודת הבורא.

יש נקודה נוספת חשובה שאני רוצה לעמוד עליה בהקשר זה, אבל אקדים בעניין לכאורה שונה.

בעיקבות הפסוק בספר בראשית (ח, כא) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, פיתחו חז“ל בגמרא תיאוריה על שני יצרים ששולטים באדם והם יצר הטוב ויצר הרע. לא ארחיב כאן, כי נושא זה מוכר לכולנו משחר נעורינו. מעניין בהקשר זה להזכיר, כי אפלטון (המאה הרביעית לפני הספירה), דימה את האדם לעגלון שיושב על עגלה רתומה לשני סוסים, כאשר האחד לבן והוא מייצג את התשוקות הנשגבות, את האהבה לדעת ולאמת, הסוס השני הינו שחור ופראי והוא מייצג את התשוקות החומריות.

יש כאן לדעתי דמיון רב בין הפילוסופיה היוונית לבין מחשבת חז“ל בעניין שני היצרים. מפתיע ביותר שהרמב“ם בא והפך את הקערה על פיה. לא עוד שני סוסים שמושכים לכיוונים שונים, כי אם סוס אחד בלבד. האדם נולד לדבריו עם תשוקת הדעת, התשוקה לחיפוש הידע והאמת, אלא שבמהלך חייו מוסטת תשוקה זו לכיוונים חומריים, היינו לכיוון סיפוק ההנאות הגופניות: זלילה, סביאה ומישגל. ככל שהאדם מקדיש יותר זמן וכוחות נפשיים לחיפוש הידע, גדלה אהבתו לדעת ולאמת, ובמידה שווה מתמעטות התשוקות החומריות. במילים אחרות: האנרגיה האצורה באדם שעימה הוא נולד, פרויד השתמש בפסיכואנליזה במונחים ליבידו וארוס, יכול להתפתח לכיוונים שונים. אין כאן שני יצרים ואין כאן שני סוסים שמושכים לכיוונים שונים, המדובר בארוס אחד שיכול לבוא על סיפוקו באמצעים חומריים, כמו שאמרנו ההנאות הגופניות, ויכול לבוא על סיפוקו באהבת האמת ובלימוד למציאתה.

למען הסר ספקות: לא התורה ולא הרמב“ם מתנגדים למיניות. לא הרמב“ם ולא התורה מתנגדים להנאות החושיות ולשימחה. המיניות הכרחית וחשובה. אבל באמצעות דיני העריות וחוקים נוספים בתורה לומד האדם לשלוט בעצמו ולצמצם את תשוקותיו החושיות. השימחה, הריקודים, הקירקורים והלהג יש בהם פנים חיוביות, אבל הם נעשים למען האדם ולא למען הכרת האל. אין בהם לקרב את האדם לאל, ככל שהוא מצמצם את אלה, באפשרותו לפתח יותר את תשוקותיו הנפשיות שבסופם גורמים להכרת האמת, כלומר להתקרבות לשם-יתברך, ליראתו ולאהבתו. וזו לדעתו של הרמב“ם תחלית השלמות האנושית.

לבסוף שאלה היפותטית: האם אפשר לומר שהרמב“ם הקדים את פרויד באלף שנה עם הפסיכואנליזה של הליבידו?

עתה מספר מילים לנושא אקטואלי שיש בו אף מעט ריח של פוליטיקה:

כאשר קוראים בשבת את שתי הפרשות שלפנינו, אנחנו עומדם בדיוק בשבת שאחרי יום השואה ויום הזכרון לחללי צ.ה.ל. כמובן ששמות הפרשות הם מקריים לתאריכים אלה ובכל זאת קשה להימנע מאסוציאציות נוגות העולות ומתחברות בהקשרים אלה. כאן לא המקום לנתח נושא זה או להציע הצעות, אבל מאידך קשה לעבור לסדר היום מבלי להזכיר הקשרים כאובים אלה. כל אחד מאיתנו חופשי להרהר בדרכו שלו בעבר וזה עניינו האישי בלבד.

מאידך – אחרי ימי העצב והזכרון נחוג יום העצמאות, וזה הזמן לחשוב על העתיד אליו צועד העם בישראל. האם רק אני לא מצליח לגלות בשיח הישראלי דיון בנושא חשוב זה?

שבת שלום