- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Bo – beSchalach

יש מי שמאמין בניסים ויש מי שאינו מאמין בניסים. מה ההבדל ביניהם? אין הבדל! את ההוכחה לכך אנו מוצאים בפרשה שלפנינו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בא – בשלח

יציאת מצרים. בני ישראל הולכים בהמוניהם לעבר הגבול המצרי במטרה לעזוב את מצרים. לפתע מתפשטת השמועה, שצבא מצרים על רכביו ופרשיו רודף אחריהם. בני ישראל נחפזים לדרכם ואז הם מגיעים לים סוף. לפניהם הים ומאחוריהם מתקרב פרעה עם חייליו. מה לעשות? ואז, ממש רגע

בטרם יאוש, מצליח משה להבקיע את הים, בתוך הים נוצר שביל שמצידיו מתרוממים שתי חומות מים ובני ישראל צועדים בתחתית הים היבשה לעבר החוף שממול. המצרים ממשיכם לרדוף את בני ישראל ונכנסים גם הם לתוך הבקע היבש ואז סוגר אליהם הים וכל צבא מצרים נעלם מתחת למים.

האם יש נס גדול מזה? העם כולו פותח בשירת הלל גדולה והודייה על ההצלה השמימית. והתורה מעידה – וַיַּאֲמִינוּ ביהו“ה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

בהמשך אנחנו רואים, שהאמונה שהאמין העם באלוהיו לא האריכה ימים. כבר כעבור שלושה ימים מתחילים בני ישראל להתמרמר על התנאים במדבר, חוסר מים וכיו“ב. את פרטי ההתמרמרות ניתן לקרוא בתורה. כאן רק אעמוד על משפט חמור ביותר המופיע מספר פרקים לאחר האירוע הניסי הגדול.

העם תוהה, או מתלונן, ואומר בין השאר: הֲיֵשׁ יהו“ה בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן (יז, ז). כלומר שמהאמונה לא נשאר הרבה. בעיקבות אילו שהן בעיות, גם אם הן כבדות, פרץ ההתלהבות הגדול לאחר חציית הים והנס הגדול (בין שאר הניסים שהתחוללו), לא נשאר עכשיו כלום.

המסקנה מתיאור קטע היסטורי זה היא חד-משמעית: לאמונה בה‘ אין קשר לניסים. כלומר ניסים עצמם אין בכוחם להטות את בני האדם להאמין באלוהים. גם אם אלוהים מופיע בהיסטוריה ומתגלה לאנשים מסויימים או אפילו לעם שלם, אין לזה משמעות לגבי האמונה. האמונה אינה תלוייה בהתגלות, כי אם בהכרה שהאדם רוחש מתוך ידיעה או מתוך חינוך או מתוך מסורת. הדגש הוא על ההכרה בה‘ ובמעמדו של האדם מול האלוהים. האמונה עצמה, גם אם הא מתעוררת בעיקבות התגלות שמימית או בעיקבות נס אלוהי, אין בכוחה להתקבע בתודעה ולהחזיק מעמד בפני ספקות כמו הֲיֵשׁ יהו“ה בְּקִרְבֵּנוּ.

כל זה אמור לדבי מי שחווה את הנס במו עיניו. אולם איזו משמעות יש לנס שהתחולל בעבר הרחוק לאנשים החיים בתקופה הרבה יותר מאוחרת, ושאין להם אפשרות לוודא את אמיתות הנס. על כך אומר הרמב“ם (מורה נבוכים חלק ג‘ פרק נ‘) „כל הנסים ודאיים רק למי שראה אותם. אבל בעתיד הזכרתם הופכת סיפור שהשומע עשוי להכחישו“.

אני מבין את זה כך: לאדם המאמין באלוהים אין משמעות אם נס מסויים אכן התרחש בהיסטוריה או אם רק משל היה. במילא אין באפשרותו של איש להוכיח את קיומו של נס היסטורי. לא רק זאת, אלא שלדעתי האמונה בניסים עלולה להתדרדר לאמונה אלילית. כי אם הניסים הם שמוכיחים את קיומו של האל ואם על זה מסתמך האדם המאמין, כי אז עלול הוא לבקש בכל פעם הוכחה חדשה לקיומו של האלוהים על ידי זה שיחולל נס. כלומר בכל דור יצטרך אלוהים להופיע על במת ההיסטוריה ולהראות את כוחו וגבורתו, ולהוכיח לקטני האמונה את מציאותו-יתברך.

כולנו מכירים את הנטייה של בני האדם לפנות בצר להם בתחינה ולהבטיח: „אלוהים, אם רק תוציא אותי מהצרה הזו…“. זו גישה ילדותית, שלא להגיד אלילית והיא חסרה כל משמעות אמונית. ולגבי האמונה עצמה, אם האדם האמין באלוהים באמונה שלמה, אין הבדל אם הוא מאמין בניסים או שאינו מאמין בניסים.

ולבסוף הערה על עניין מוזר: דווקא בין הדתיים מוצאים אנחנו בני אדם שמנסים לשכנע אחרים להאמין באלוהים על סמך הניסים ההיסטוריים.

שבת שלום