בראשית וטרם בראשית – נח…
פרשת השבוע בחוג המשפחה תשע“ב
למה חיברתי את שתי הפרשות יובהר לבסוף. בינתיים אתרכז בשאלה ששאל אותי מכר פלוני: מה זה הדבר הזה שכתוב בפרק ו, ב: וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. האם מדובר בפמליא של מעלה? זה נשמע כאילו יש איזו חבורה בשמיים המקורבת לאלוהים, אם מבחינת קירבת משפחה או חברותא, בקיצור זה נשמע כאילו קיים שם למעלה פנתיאון של אלים, כלומר עבודת אלילים. וגם פסוק ד‘ מחזק חשש זה.
יכולתי להרגיע אותו והסברתי, שיש מקומות בתורה שבמילה אלוהים מתכוונת התורה למשהו אחר, כמו למשל לשופטים. וכבר רש“י ופרשנים אחרים דנו בעניין זה והסבירו, שבביטוי בני-אלוהים הכוונה כאן לאנשים מיוחסים והביטוי בנות-האדם מכוון לבנות מהמעמד הנמוך, ואלה המיוחסים אשר עשו ככל העולה על רוחם. אנסו וזנו והכעיסו את אלוהים. ותמלא הארץ חמס.
בסדר, אבל בהמשך, אומר אותו פלוני, מופיעים ביטויים המייחסים לאלוהים תחושות ורגשות, כמו כעס, אכזבה, רצון, דברים שמאפיינים את בני האדם. ועוד: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ… וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים… ז“א שאלוהים אמר. למי אמר? ואיך אמר? האם יש לו פה וצורת אדם? והאם כדי לברוא משהו הוא צריך לדבר?
השאלות נראות די אוויליות, אבל האמת שרבים מן המאמינים התמימים באמת מייחסים לאלוהים את כל מה שפירטתי. ועל כך יש תשובה לא קלה, אבל תשובה ניצחת: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. כלומר עבור היהודי המאמין היה קיים אלוהים לפני שבכלל היה משהו. לא היה יקום, ולא היה עולם, ולא היה האדם, ולא היה מי שיחשוב בכלל ואפילו לא היה זמן, כי הזמן התחיל רק עם היותו של יום אחד, ויום שני וכו‘ וכו‘. ואלוהים זה של המאמין היהודי היה לפני הכל ואנחנו לא יודעים עליו כלום. אבל לא רק שאנחנו לא יודעים עליו כלום, אנחנו אפילו (כלומר המין האנושי או המוח האנושי) לא מסוגלים לדעת עליו משהו. כי אם היינו מסוגלים לדעת עליו משהו, כלומר להבין איך הוא פועל (אם הוא פועל?) או איך הוא חושב (באם הוא חושב?) ואיך הוא מנהיג את עולמו-עולמנו (באם הוא מנהיג את עולמו-עולמנו?), אנחנו בעצמנו היינו מתעלים לדרגת אלוהים. וזה כמובן אבסורד.
אבל כאן אנחנו שוב חוזרים לשאלה הראשונה. בתורה, בעיקר בספר בראשית, אבל לא פחות מכך בחומשים האחרים, כתובים המון דברים על אלוהים ועל יחסו לבני תמותה. כפי שכבר נאמר או נרמז לעיל. אז איך אנחנו, המאמינים התמימים וגם המתוחכמים צריכים להתייחס לכל הכתובים? השאלה אינה חדשה והיא נשאלה כבר לפני דורות רבים וחז“ל גם נתנו את התשובה המתאימה: „דיברה תורה כלשון בני אדם“.
העניין הוא פשוט. התורה נכתבה בערך לפני אלפיים וחמש מאות או שלושת אלפים שנים. והיא נכתבה עבור האנשים שחיו אז. צריך להבין באיזו סביבה תרבותית חיו אז בני ישראל. העולם היה אלילי וגם בני ישראל נטו לא מעט לעבודת אלילים. האנשים אז לא היו מבינים את התורה אילו נכתבה בשפה השגורה בפינו כיום עם המושגים וההישגים התרבותיים של היום. אבל כיום, כאשר היהודי המאמין קורה או לומד את התורה, הוא חייב תמיד לשוות לנגד עיניו את מה שהוא אומר בתפילת הבוקר היומית: „אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם“. כלומר שאלוהים היה לפני הכל וגם אילו לא היה נברא העולם, הוא היה קיים. ולכן, כמו שכבר נאמר לעיל, בכל מקום שאנו נתקלים בביטויים שנשמעים כלקוחים מסיפורי ילדים, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו, שאלוהים יישאר תמיד מחוץ למושגי ההבנה שלנו ושאין זה פוגע כהוא זה באמונת היהודי המאמין.
פרשת נח מתחילה בפרק ו‘ פסוק ט‘. אבל למעשה הפסוקים א‘ עד ח‘ מכינים את הרקע לסיפור המבול בפרשת נח, לכן נראה היה לי לדון בשתי הפרשות בבחינת עניין אחד.
שבת שלום