חומש דברים, פרק טז, יט – כא, ט…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: שופטים – תשע“א
בשבוע שעבר הודעתי שאעמוד על נושא מעניין ביותר, שלו הקדיש בעל „אור החיים“ פרשנות שהיא אקטואלית מאד. הקטע שעליו מדברת הפרשנות אמנם שייך לפרשה הקודמת ‚ראה‘, אבל השופטים בפרשה שלפנינו לא ייעלבו, אם אתייחס שוב לפרשת ‚ראה‘, בבחינת „אין מוקדם ומאוחר בתורה“.
תופעה נפוצה בצבאות העולם (אבל אולי תופעה כללית למין האנושי ולכל הזמנים), שתוך כדי עיסוק בלוחמה, בכיבוש, בדיכוי אוכלוסיות וכל כיו“ב, הכובשים מקשיחים את יחסם כלפי האוכלוסייה הנכבשת, וככל שהמלחמה או הכיבוש נמשכים, כך מתקשח (או מתבהם או מתגסס מלשון גס) אופיו של הכובש. כמובן שלא מדובר בפרט זה או אחר, אבל מדובר ברוב הפרטים, כלומר שניתן לדבר כאן בהכללה.
פסיכולוגים, פילוסופים, סוציאולוגים ועוד אנשי הגות נתנו דעתם לתופעה זו וחיברו על כך מחקרים מלומדים. במדינת ישראל לא היה צורך במחקרים על מנת להבין את ההשלכות של כיבוש שנמשך זמן רב, ועל השפעתו המזיקה על נפשם של החיילים, בעיקר אלו הצעירים, שאופיים טרם גובש סופית. מיד לאחר מלחמת ששת הימים הזהירו אנשי-רוח שונים מפני ההשלכות הצפויות. מי שקורא עיתונים ואף ספרים של חיילים צעירים שסיימו שירותם, מבין את מה שקורה. לא ייתכן מצב כזה, שחיילים שלמדו להתעמר ולהתנכל באזרחים (ערבים או לא ערבים) תושבי השטחים, בחציית הגבול חזרה לקווי 48, ייהפכו פתאום לילד-טוב-ירושלים. וחוזר חלילה, בכל חציית גבול הלוך ושוב הם משנים אופיים והתנהגותם.
ועכשיו חזרה לתורה: בספר דברים, פרק יג, דנה התורה בגורלה של עיר הנידחת. מדובר במקרה שמישהו מסית ומדיח בני עיר מסויימת לעבוד אלוהים אחרים: הַכֵּה תַכֶּה אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי-חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּהּ לְפִי-חָרֶב. וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ כָּלִיל.
עונש איום ונורא. אבל לא לכך כיוונתי, כי לדברי חז“ל שהם מנומקים בהגיון רב „עיר נידחת לא היתה ולא עתידה להיות“. הזכרתי את דברי חז“ל, על מנת לא לתת פתחון פה לשונאי ישראל.
בהמשך אומרת התורה: וְלֹא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן-הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה‘ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ.
ועל שתי המילים האחרונות מייחד מחבר „אור החיים“ את פרשנותו. הוא שואל: למה כפל לשון, ‚ונתן לך רחמים וריחמך‘? הפרשנות שלו: המעשה הזה, היינו השמדת העיר על יושביה, יוליד בלב האדם את טבע האכזריות, ‚ונכרת מהם שורש הרחמים והיו לאכזר‘. לכן הבטיח הקב“ה שייתן להם רחמים. כי אם לא ייתן להם את תחושת הרחמים, לא יוכל הוא-יתברך לרחם על אלה שביצעו את מעשי האכזריות. כאשר יחזיר ה‘ את רגש הרחמים לאותם שמבצעים את הוראת התורה, וְרִחַמְךָ, אז יוכל גם הוא-יתברך לרחם עליהם.
במילים אחרות: הנטייה להתאכזר יכולה להיות נלמדת או מורגלת ולהעמיק בנפש האדם וקשה להשתחרר ממנה. מדהים שבעל „אור החיים“, ר‘ חיים בן עטר, שחי לפני כשלוש מאות שנה, הבין וחשב לנכון להעמיק את הנושא, למרות שהיהודים חיו בגלות, לא כבשו עמים אחרים ולא רדו בהם. הוא הבין, את מה שרבים אפילו כיום לא רוצים להבין. הוא הבין, שתוך כדי פעולות אכזריות, גם אם הן מבוצעות על פי הוראות מגבוה, לומדים ומתרגלים להיות אכזר, ושהאדם זקוק לעזרה מהשמיים, על מנת שתחזור אליו תחושת האנושיות. אבל איך תחזור תחושת הרחמנות למי מבני ישראל, שבימינו נפשו נפגעה במהלך ביצוע פעולות אכזריות?
שבת שלום
