חומש דברים, פרק כו, א – כט, ח…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תבוא – תשע“א
בין מצוות התורה אני נוהג להדגיש דווקא את המצוות הסוציאליות. מבין המצוות הסוציאליות נראה לי שהדאגה לגר, ליתום ולאלמנה חשובות ביותר, מפני שקבוצות אלה חלשות במיוחד וזקוקות להגנה מפני התעמרות וניצול מצד החברה והממסד. וגם הנביאים הגדולים התריעו מפני ההתעמרות בעיקר בקבוצות אלה ונזפו קשות בעם ובממסד על שהם עושקים את האביונים. אבל גם בימינו מצב החלשים קשה ביותר. הוכחה לכך הם הפגנות האוהלים בערי ישראל.
הפרשה שלנו מפרטת את סוגי המעשר השונים. מעשר ראשון הוא מעשר ללוי. מעשר שני נועד לאכילה בירושלים. ומעשר נוסף שנקרא „שנת מעשר“ והוא חל בשנה השלישית והשישית במחזור שבע השנים, ועל פי רש“י ואבן-עזרא מקובל לקרוא למעשר זה „מעשר עני“. בפרק כו כתוב: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.
יש מצוות שהם בין האדם למקום, כמו למשל קורבנות, תפילה, טומאה וטהרה, שבת ועוד. לעומת זאת קיימות המצוות שבין אדם לחברו, שהן המצוות הסוציאליות. מצוות „מעשר עני“ הינה מצווה שבין אדם לחברו. כך נראה לי וכך הגיוני לחשוב. אבל הנצי“ב (מגדולי התורה במאה ה-19) אומר, שמעשר-עני, כלומר הדאגה להזין את העני, אינה מצווה סוציאלית, כי אם מצווה שבין אדם למקום, כלומר שהיא נעשית לכבוד השם, כמו למשל לצום ביום כפור. אנסה להסביר הלך מחשבה זה:
במשלי, ג, ט כתוב: כַּבֵּד אֶת ה‘ מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל-תְּבוּאָתֶךָ. איך מכבדים את ה‘ מהתבואה ומההון? הגמרא מפרשת אימרה זו: „איך אתה מכבדו? כאשר אתה מפריש… מעשר עני…ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים ואת הרעבים ומשקה את הצמאים…“ (ירושלמי, פאה, פרק א, טו). כלומר שהמצווה של הפרשת מעשר עני דומה למשל למצווה של הנחת תפילין, שוודאי איננה מצווה שבין אדם לחברו.
ובהמשך אומר החכם מכל אדם: וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן (יד,לא). כלומר שמי שמרחם על האביון, מכבד כך את ה‘. לכבד את ה‘ פירושו עבודת ה‘. מכאן למדים:
א. הפרשה מההון על ידי הפרשת מעשר-עני היא עבודת ה‘, כלומר מיצווה שבין אדם למקום ולא מיצווה בין אדם לחברו.
ב. שלהאכיל את העניים ואת הרעבים הושווה למצוות סוכה ולולב ושופר ותפילין, שהם מצוות שבין אדם למקום.
ג. ובנוסף במישנה (פאה, א, א) הושוותה גם גמילות חסדים לעבודת הקורבנות.
על מנת לסכם את כל האמור למעלה בקיצור: המצוות שאנו מכנים אותן סוציאליות, הן למעשה ולהלכה מצוות שהאדם חייב לקיים אותן כלפי ה‘. למי שיש לו תחושת סולידריות עם הזולת ועוזר לנזקק, זה יפה וזה חשוב. אבל לאדם הדתי זה לא בבחירתו החופשית לעזור, הוא מחוייב לכך, כמו שהוא מחוייב לצום ביום כיפור. העני הנזקק לא צריך להתחנן בפני העשיר שיעזור לו. העשיר ממלא חובתו כלפי השם-יתברך כשהוא עוזר לעני.
מה שבמיוחד שבה את ליבי, זה שהנצי“ב בעיקבות חז“ל וכמובן חכמים אחרים הדגישו את החובה של גמילות חסדים, שהיא מיסודי המצוות ושאין זה נתון לרצונו הטוב של הפרט.
לבסוף סיפור על קבצן שמבהיר את הנושא באופן בדיחותי: שני קבצנים נהגו ללכת מדי ערב שבת אל הגביר וכל אחד היה מקבל מטבע. יום אחד הופיע קבצן אחד לבדו וביקש גם את המטבע עבור השני. שאל אותו הגביר, למה השני לא בא. ענה הקבצן, שחברו נפטר. אמר לו הגביר: אז מה פתאום שאתן לך שתי מטבעות? השיב הקבצן: אתה צריך ליהנות מזה שחברי נפטר? רצה לומר: חובתו של העשיר להמשיך ולקיים את מצוות המתן, והקבצן מאפשר לעשיר לקיים מיצווה זו.
שבת שלום
