חומש ויקרא פרקים ו‘ – ח’…
היום קצת לימוד היסטוריה.
מקובל לחשוב, וכך גם כאילו משתמע מלשון התורה, שבני ישראל הקריבו קורבנות במשך ארבעים שנה במדבר.
והנה יש לנו עדות מעניינת של הנביא עמוס. עמוס הוא הנביא הראשון, או נגיד הוותיק ביותר, שממנו נשתמרו לנו דבריו במקורם. הוא חי בערך במחצית המאה השמינית לפני הספירה, בערך 750 לפני, כאשר ממלכת ישראל וממלכת יהודה היו במיטב תיפקודם. והנה, מה אומר לנו עמוס:
פרק ה, כה: הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם-לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל?
אלוהים אומר למעשה לבית ישראל, שכמו שלא היגשתם לי במדבר קורבנות, כך גם עכשיו אין לי צורך בהם. תתייחסו בהגינות ליתומים ולאלמנות ועשו צדק. זאת כוונת הדברים. הקורבנות כשלעצמם חשובים, אבל הם לא עיקר עבודת ה‘.
חז“ל הלכו באותה דרך. גם הם הבינו, בעיקר בתקופה שלאחר חורבן בית שני, כאשר עבודת הקורבנות במילא בטלה, שלמרות שחלק גדול של התורה מוקדש לנושא המישכן (המיקדש) והקורבנות, החובה להקריב קורבנות לא מהווה את עיקר התוכן של עבודת ה‘. המדרש לומד את זה מהפסוק הבא בפרשה שלנו:
פרק ז‘ לז: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. לח אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי
והמדרש לוקח את האות „ל“ שבפסוק ועושה ממנה „לא“. ובאמת אם קוראים את הכתוב במהירות, זה יכול בהחלט להישמע כך, והמדרש טוען,שצריך לקרוא את הפסוק כך:
„זאת התורה לא-עולה לא-מנחה ולא-חטאת ולא-אשם ולא-מלואים ולא-זבח שלמים“.
פרשנות זו היא מצד אחד מפותלת ומצד שני יכולה בהחלט להיראות הגיונית מבחינה לשונית. הנה מצאו חכמינו דרך להסביר פסוק חשוב זה שבתורה, כך שניתן לנמק בו את אותו רעיון, שגם הנביא עמוס הגה כאלף שנה לפניהם. ולפרשנות לעיל מוסיף המדרש כביכול את דברי הקב“ה לעם ישראל: היו עסוקים בתורה ויהיה חשוב לפני כאילו אתם מקריבים לפני כל הקורבנות.
העיסוק בתורה הוא הוא קיום המצוות. ומה הם המצוות החשובות ביותר שבתורה, אם לא אותם המצוות שבין אדם לחברו. כי המצוות שבין אדם למקום יש להן חשיבות מישנית. לאלוהים לא חשוב, כמו שאנו רואים, אם מקריבים לו קורבנות. הוא לא צריך אותם. חשוב לו, שבני ישראל יהיו – בלשוני שלי – בני אדם.
מי שיש לו זמן ויכול לעיין ולו דקות ספורות בספר עמוס, יגלה שפה עשירה ונהדרת שאפשר לא רק ללמוד אלא אף להשתכר ממנה. אבל בנוסף יגלה, שנביא ראשון זה שדבריו נשתמרו במקוריותם, דיבר אל כל העמים והוכיח אותם. הוא היה נביא אוניברסלי. תופעה חריגה בהיסטוריה האנושית. ולכן גם לא יפלא שהוא, וגם הנביאים הגדולים אחריו, כל כך מקובלים בין עמי התרבות. עד שאפשר לומר, שכיום, יותר משבני ישראל זוכרים את דברי נביאיהם, גויים שונים מנסים ללמוד מנביאים אלה וללכת בדרכם.
שבת שלום
