Paraschat haSchawua: waJikra

חומש ויקרא פרק א‘ – פרק ה’…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויקרא- תשע“א

ספר ויקרא מלא בנושא הקורבנות. את מי זה מעניין? אמת, זה לא מעניין.

ובכל זאת!

יש כאן עניין שמלמד לגבי כל הדת הישראלית, לגבי עיקרי האמונה. כלומר שמנושא הקורבנות ניתן להשליך גם על הדרך שבה יש להבין את דרישותיו של אל העברים למאמיניו. וזה לא עניין קל. ומי שחושב שהוא כבר מבין, אז יש לי חדשות בשבילו…

קיימות הרבה גישות לגעת בנושא. אני אבחר בשתי גישות בלבד, שהן קיצוניות אבל בכך יותר קל להדגים את הגישות ואת כוונתן.

הגישה האחת היא דרך החשיבה של המיסטיקה, הקבלה, הסוד והרמז. היא מנסה לבדוק, למה התכוונה התורה בכל אותם עניינים שבין אדם למקום, כמו ענייני הקורבנות וענייני הטומאה והטהרה וניסתה לפרש או להוציא לאור את הסוד הגלום באותיות הקדושות.

יש לי בעייה עם דרך חשיבה זו. ייתכן בהחלט, שהקב“ה אכן הסתיר מאחורי הוראותיו כל מיני רמזים, ושהיהודי המאמין רשאי לחפש אחריהן. מי יודע?! אבל מי הוא האדם שמסוגל לגלות את סודותיו של הבורא? האם ייתכן בכלל אדם כזה? הנסיון וההיסטוריה לימדוני, שגדולי חכמי ישראל, כמו הרמב“ן או רבי עקיבא (שהיה כנראה הגדול מכולם), טעו, וטעו בגדול. ובכלל אם יש דרכים שונות לגלות או לפרש את הסודות, אז מי הוא הקרוב ביותר לכסא הכבוד, על מנת שיוכל להבין את דרכי הבורא? (הנה שאלה של מיליון דולר…)

ולכן אני כשלעצמי מעדיף את הגישה השנייה, הרציונלית, שמנסה בכל מיני דרכים להבין את כתבי הקודש, אבל המכנה המשותף של כולם, שניתן להסביר אותם בדרך ההיגיון.

לעניין הקורבנות אומר הרמב“ם, שמטרת התורה היתה, להרגיל את בני ישראל לעבוד את השם. כי הם היו רגילים לעבוד אלילים ואי אפשר ביום אחד לחנך ולשנות הרגלים של עם שלם, אבל אפשר לנסות להעביר את עניין הקורבנות מעבודה זרה לעבודת המשכן או המקדש.

ה לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה‘ אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה‘ אוֹתָם. ז וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (ויקרא פרק י“ז)

עניין הקורבנות היה אמור להיות לתקופת מעבר בלבד. ובאמת לאחר חורבן הבית פסקה עבודת הקורבנות והתפילה תפסה את מקומה. עבודת ה‘ נעשית באמצעות התפילה. מיותר להוסיף שהקרבת קורבנות בימינו אלה לא היתה מתקבלת על דעתם של רוב רובם של היהודים.

הבורא יתברך אינו זקוק לקורבנות. זוהי פשוט עבודת ה‘ טהורה שאינה מספקת את צרכי האל, שאין לו כמובן צרכים, וגם אינה מספקת את צרכי האדם. כי הקורבן לא נותן לו שום דבר מלבד הוצאות. כמו שעבודת הקורבנות אינה נעשית בדבקות או בהתלהבות או בהשקעת רגשות ורגשנות, כך גם התפילה שבאה במקומה, היא עבודת ה‘ טהורה שאינה באה לספק את צרכי ה‘ ולא את צרכי האדם.

אומנם במשך מאות בשנים שימשה התפילה מקור ניחומים ליהודים הנרדפים והמוטרדים בגלויות השונות. ולכן גם קשה לדרוש מהאדם הזקוק למקור ניחומים ולעידוד שלא להביא תחינתו בפני הבורא. אבל התלהבות ודבקות אינם מעידים על אמונה צרופה. הם תחליף לאמונה.

שבת שלום