Paraschat haSchawua: Truma

0
23

חומש שמות פרקים כ“ה – כ“ז פסוק י“ט…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: תרומה – תשע“א

בפרשה זו אין לנו עלילות וסיפורים היסטוריים, החביבים במיוחד על תלמידי בית הספר. החל בפרשה זו וכן בפרשות הבאות עוסקת התורה במבנה המישכן והכלים. אני מניח שזו הסיבה, שרבים מחכמינו עוסקים בפתרונות של סודות ורזים שנרמזו כביכול בהוראות מבנה המשכן.

נקח לדוגמה את העובדה, שאת בריאת העולם, השמים והארץ וכל צבאם וכן כדור הארץ וכל אשר עליו, מתארת התורה בשלושים ומשהו פסוקים, ואילו לעניין המישכן מקדישה התורה למעלה משלוש מאות פסוקים. מזה ניתן ללמוד, לדעת תלמידי החכמים, כי מה שחשוב לעניין מעמדו של האדם המאמין בפני יוצרו, כלומר עבודת השם, לזה מקדישה התורה מקום רב ואילו היקום אין לו משמעות אמונית.

אני מסכים עם גישה זו, שלעניין האמונה אין לבריאת העולם משמעות למאמין היהודי, אבל אני לא צריך לספור פסוקים על מנת להגיע למסקנה זו. לבריאת העולם הקדישה התורה פסוקים מעטים. וכי מה? האם התורה אמורה להסביר לנו איך תיכנן הקב“ה את מהלך הכוכבים ואת משיכת כדור הארץ ואת שאר חוקי הטבע, כדי שנוכל גם אנחנו לעשות כמעשיו? לעומת זאת בתיכנון המישכן וכל הקשור בעבודת הקורבנות היה צורך לתת פירוט של כל החומרים וכל העבודות הקטנות ביותר, על מנת שניתן יהיה לבצע אותם אחד לאחד.

אין צורך להיכנס לספקולציות על רמזים וסודות, מנוסח התורה כפשוטו ניתן ללמוד רבות. רבותינו שמו ליבם לניסוח מעניין ביותר. בפרשה שלנו מסביר הקב“ה למשה את עניין עשיית המשכן וכליו. והנוסח החוזר הוא: „ועשית כפורת“, „ועשית שולחן“, „ועשית מנורת זהב“ ובסה“כ מופיע בפרשה שלנו הפועל „ועשית“ בגוף שני, 32 פעמים, ואילו באשר לארון הברית שבו מצויים הלוחות והתורה כתוב „ועשו ארון“. כלומר בעניין הארון שבו נמצאת תורת ישראל מדגישה התורה בלשון רבים „ועשו“, שפירושו של פועל זה, שבעשייה זו יהיו שותפים כל בני ישראל.

ולזה יש משמעות גדולה. כי כאן אומר הקב“ה (בהתאם למדרש) „יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו הכל בתורה“. התורה איננה קניינם של יחידים ואיננה שמורה ליחידים ללמוד אותה. כל אחד מישראל יכול לבוא ולהתעסק איתה וללמוד אותה. לימוד התורה הוא לא פריווילגיה של למדנים מקצועיים שיש להם זכויות מיוחדות.

אני שואל את עצמי, האם הגישה הזו של חוגים מסויימים ביהדות, שמעלים על נס את לומדי התורה, עושים מהם קבוצה ייחודית שנהנית מהטבות שונות על חשבון הכלל, האם גישה זו לא הועתקה מהדת הנוצרית, ששם העם היה בור ועם-הארץ ואנשי הכמורה ניצלו את הבורות הזו וגבו מההמונים הנבערים את פרוטתם האחרונה כאשר מכרו להם אמונות תפלות. אנשי הדת אפילו השתדלו להשאיר את העם בבערותו.

ואילו אצל היהודים, אם אינני טועה, היה סתם יהודי, שהיה לו מעט זמן פנוי, נכנס לבית כנסת, לבית מידרש או ל“שטיבל“ לומד קצת גמרא או תורה ואיש לו היה מעלה מדעתו שמגיע לו על כך שכר. להיפך מהלימוד היה נישכר. ולכן אני מציע להפוך את הסיסמה: לא עוד „תורתו אומנותו“, כי אם „תורתו שכרו“.

שבת שלום