- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Bo

חומש שמות פרק י – י“ג פסוק י“ז…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בא – תשע“א

יהודים היו בין הלוחמים החשובים לשיחרורם של השחורים מעבדותם באמריקה.

למה? מה איכפת לאותו פלוני בשם משה או יעקב או כל אחד אחר עניין הכושים?

ועוד: יהודים היו בין הלוחמים החשובים לשיחרורם של הפועלים מניצולם המחפיר בידי המעבידים הקפיטליסטים. ושוב אותה השאלה: למה? מה איכפת לאותו פלוני או אלמוני מבני ישראל הניצול של הגוי ע“י גוי אחר?

יש לזה כנראה איזשהו קשר עם מה שאנחנו קוראים בפרשה שלנו, בקיצור עם יציאת מצרים. היציאה בעבדות לחרות, השיחרור מעול זרים מהתלות במעבידים ובנצלנים. אבל לא רק העובדה של יציאת מצרים היא מה שקובעת דפוס התנהגות אלטרואיטי (עזרה לזולת), אלא העובדה שהיהודים חוזרים על הסיפור הזה מדי שנה בשנה מאז שהוא ידוע, וכך מזכירים לעצמם את המצב הנורא של השיעבוד ואת היופי ואת ההוד של השיחרור.

ואנחנו גם זוכרים, שלא כל הגויים הם רשעים. אנחנו זוכרים את שתי המיילדות המצריות שסיכנו חייהן על מנת להציל נערים יהודים מטביעה. ואנחנו גם זוכרים, שרבים מבני העם המצרי, כנראה מפשוטי העם, עזרו ליהודים בכך שלא הלשינו עליהם לשילטונות ולא הסגירו את הילדים הניצולים. אחרת אי אפשר להסביר את גידול האוכלסייה המדהים אצל היהודים בגלות המיצרית. ואנחנו זוכרים את חסידי אומות העולם הפולנים והגרמנים שסיכנו חייהם על מנת להציל יהודים.

יש כאן מומנט של הזדהות עם האחר, סולידריות עם הזולת, זוהי תחושה שקיימת בצורה פחות או יותר חזקה אצל אנשים שונים, אבל היא יכולה להתגבר בהתאם לנסיון האישי או לנסיון ההיסטורי של קבוצות או עמים שונים.

אני יודע שהגיבורים הם מעטים כמו שאני יודע שגם הרשעים הם מעטים. אבל היתה לי תמיד הרגשה, שדווקא אצל בני העם היהודי תחושת הסולידריות עם הזולת, התחושה שמניעה את האדם לפעול למען האחר, חזקה יותר מהרגיל, יותר מהממוצע. והיתה לי תמיד הרגשה, שאותם מבני העם היהודי, שאצלם תחושה זו נמצאת, יכולים להשפיע על הציבור, על הכלל ולסחוף אותו או לרתום אותו לעזרת הזולת.

אבל משום מה אני לא רואה את זה בציבור היהודי בישראל. אני כבר לא מדבר על הפלסטינים, או על הערבים אזרחי ישראל, ועל היחס אליהם, אני חושב על אותם ילדי העובדים הזרים, שגדלו בארץ, מדברים עברית ואין להם ארץ אחרת (כמו שגם לנו אין ארץ אחרת), ואני שואל את עצמי איפה החמלה? אין? נגמר? ואיפה האנשים שחייבים לצאת לרחובות ולהקים קול זעקה? ואיפה אלה שיכולים להסתיר את הילדים הנידונים לגירוש? והם אפילו לא מסתכנים בחייהם, כמו שהסתכנו המצרים שעזרו ליהודים או כמו שהיסתכנו בני עמים אחרים בעזרתם ליהודים?

ואני באמת שואל את עצמי, אבל לא רק את עצמי (נסו להרהר רק רגע קט ולחשוב) בשביל מה אנחנו קוראים שנה בשנה את ההגדה של פסח?

שבת שלום