וושינגטון הבירה – הסנטור דניאל פטריק מויניהן אמר פעם, „כל אחד זכאי שתהיה לו דעה משלו, אבל לא עובדות משלו.“ בסכסוך הערבי ישראלי, נעשה שימוש תכוף מדי בדת לשם עיוות העובדות או על מנת לתמוך בעמדות שונות. הטענה הפלסטינית שהושמעה לאחרונה, כי הכותל המערבי – אחד האתרים הקדושים ביותר בדת היהודית – מעולם לא היה אתר יהודי, הינה רק הדוגמא האחרונה לניסיון לשנות את העובדות ההיסטוריות. כך גם הצהרתם של קבוצת רבנים ישראלים כי מכירה או השכרה של נכסים בישראל ללא יהודיים מנוגדות להלכה, מהווה דוגמא נוספת לניצול הדת כדי לקדם מטרות פוליטיות…
21-12-2010 / מאת מיכאל מ. כהן
הניסיונות לרתום טיעונים דתיים לצרכים פוליטיים הם פעולות נפיצות ביותר. ניסיונות אלה מעידים על מעבר מסוכן בדינאמיקה של הסכסוך. מעבר מעימות בין שתי תנועות לאומיות לעימות בעל גוון דתי.
אחד הלקחים שמלמדת ההיסטוריה, הוא שמלחמות דת קשות יותר להכלה ולפתרון. דבר זה נובע בחלקו משום שפרשנות צרה ומילולית של כתבים ותיאולוגיה נחשבים לא פעם לקול האמיתי, האותנטי והיחידי של הדת. קול המשמש לדיכוי פרשנויות פתוחות ופשרניות יותר. אולם, בקקופוניה של הקולות הרבים המעוניינים להישמע בהקשר של הסכסוך הערבי-ישראלי, עלינו לזכור כי הקול הדתי, לא משנה באיזו דת מדובר, יכול להיות גם קול של פייסנות ותקווה.
זרם מסוים ביהדות – הזרם אורתודוקסי, הוא למעשה הזרם היחיד שהאותנטיות שלו מוכרת על ידי מדינת ישראל. אך למרות ההנחות הרווחות, אפילו בתוך היהדות האורתודוקסית ניתן למצוא קשת רחבה של פרשנויות. מגוון זה הוא המאפשר לקולות השונים להישמע, במיוחד כאשר הדברים נוגעים לתהליך השלום. לדוגמא, מפלגת ש“ס, הסיעה האורתודוקסית הפוליטית המשפיעה של היהודים הספרדיים, הציגה בעבר את תמיכתה בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, כאשר גיבתה בשנות התשעים את תהליך אוסלו. בעוד שמאז נעה ש“ס ימינה, כמו גם רבים בחברה הישראלית, היא שמרה על גמישות בנוגע למסירת אדמות תמורת שלום. זאת בסתירה גמורה לכמה מן המפלגות הפוליטיות האחרות בישראל, המתנגדות בכל תוקף לעמדה שכזו.
כיצד מסבירה ש“ס את נכונותה לפשרה?
בנוסף למצווה המוטלת על היהודים המופיעה בתורה (במדבר ל“ג, נ“ג), לשוב ולחיות בארץ ישראל, ישנו מושג של „פיקוח נפש“ (ויקרא י“ח, ה), שבכוחו לדחות מצוות אחרות. ישנם הטוענים כי אם ישראל תיסוג מן השטחים הפלסטינים שנכבשו ב-1967, במלחמת ששת הימים, ותמסור אותם לפלסטינים על מנת שיוכלו להקים מדינה משל עצמם, הדבר יביא לסיום הסכסוך, ויציל חיים.
לעומתם, המפלגות המתנגדות לפשרה טריטוריאלית, רואים את מצוות יישוב הארץ כקודמת לדרישה להציל חיי אדם. כפי שמראה הדוגמא, השאלה האם לראות בנסיגה הישראלית מן הגדה המערבית ועזה מקרה של פיקוח נפש, נתונה לפרשנות.
על הרבנים בתלמוד היה מקובל בבירור, כי ישנן כמה פרשנויות לטקסט אחד. בתלמוד מצוטט הנביא ירמיהו (כ“ג, כ“ט), באומרו, „הלא כה דברי כאש נאם ה‘ וכפטיש יפוצץ סלע“ הרבנים הרחיבו על כך ואמרו, „וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחר יוצא לכמה טעמים“. עבור הרבנים בתלמוד, מגוון רסיסי האבן הפכו לאנלוגיה לפרשנויות השונות לטקסט.
בתלמוד לעיתים קרובות מוצמדים דברי רבנים לדבריו של רב אחר שלדעתו התנגדו. הלל ו שמאי הם זוג שכזה. התלמוד (עירובין י“ג, ב) מספר בעניין דעותיהם החלוקות, כיצד ירדה בת קול משמיים והכריזה כי על אף הפרשנויות השונות, הפסיקות של שניהם היו „דברי אלוהים חיים“. ההבדלים בינם נחשבו לחלק אינטגראלי מדו-שיח מקודש.
למעשה, מרבית המחלוקות בין הלל ושמאי הסתכמו בבחירה מכרעת בפרשנותו של הלל, מכיוון שהוא נחשב כבעל גישה פייסנית יותר. דוגמא לכך הוא חג האילנות היהודי המתקרב, ט“ו בשבט (שיחול השנה ב-20 בינואר). הלל ושמאי התדיינו בדבר היום המדויק בו חל החג, ונראה כי הלל הושפע בפסיקתו ממקום מגורי רוב העם, וניסה להכלילו בפסיקה.
שיעורים אלו חשובים כאשר הדבר נוגע לתפקידה של פרשנות דתית במסגרת הסכסוך הערבי-ישראלי. מצד אחד, ניתן לראות שלטקסט אין פרשנות אותנטית יחידה, אלא שתהליך הפרשנות מאפשר מגוון דעות. יתר על כן, מהלל אנו למדים כי גם גישה פתוחה ורכה יותר יכולה להיות זו המנחה את צעדנו.
* הרב מיכאל מ. כהן הינו מנהל פרויקטים מיוחדים עבור מכון הערבה ללימודי הסביבה. במכון לומדים וחיים יחד תלמידי המכללה היהודים, המוסלמים והנוצרים במטרה להפוך למנהיגים סביבתיים במזרח התיכון.
הוא כתב את הספר Einstein’s Rabbi: A Tale of Science and the Soul.
כתבה זו נכתבה עבור שירות החדשות של קומון גראונד בסדרה על פוליטיקה ופרשנות דתית בהקשר של הסכסוך הערבי-ישראלי.
