מכל הנושאים היפים והמעניינים שפרשה זו משופעת בהם, בחרתי דווקא בנושא די מסובך, שאני מקווה לצאת ממנו בכבוד…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: ואתחנן
ומדוע דווקא זה? זה מתחיל בכך, שאני לא אוהב נוכלים, צדקנים ומעמידי פנים.
היה לי נסיון רב עם אסירים ישראלים, אשר גילו לפתע את דתיותם. אסיר כזה זכה כמובן ליתרונות מסויימים. הוא דרש וקיבל אוכל כשר, בפסח שלחה לו הקהילה היהודית חבילה עם מצות ועוד דברים טובים. חוץ מזה הוא התחיל לתלות את יהבו בקב“ה, אשר בעזרתו תתגלה לבסוף האמת והוא יצא זכאי. ואם השופטים הגיעו למסקנה, שצידקתו לא נתגלתה, היה זה באשמתם, כי הוא מכל מקום זכאי.
אני בטוח, שגם מי שלא היה לו עסק עם אסירים, נתקל בתופעה זו, אם לא באופן אישי, לפחות מתוך ידיעות ודיווחים עיתונאיים. אני מתכוון לתופעה הכללית, להתחזות כדתי ולזכות בכל היתרונות שמקנה החברה, בעיקר החברה הישראלית, למי שמקוטלגים כדתיים.
העניין הוא בזה, שהדת היהודית, התורה, מקלה לכאורה בעניין האמונה. כל יהודי מכיר את הפסוק מפרשתנו: „שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד“. ובדרך כלל אם ישאלו את היהודי לגבי תוכן אמונתו, הוא ישיב שהוא מאמין באלוהים האחד והמיוחד שאין זולתו ובזה כאילו יצא יד חובתו, והרי הוא יהודי מאמין וכשר לכל דבר.
אלא שמצד שני היהודי הרגיל, התמים או המיתמם, לא יוכל להסביר את תוכן הפסוק הזה. ואין זה מפליא, כי אמנם פסוק זה משמש נושא לדיונים פילוסופיים תאולוגיים מזה אלפי שנים. עבור היהודי התמים מקלה התורה, בזה שהיא ממשיכה:
וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ
כלומר שלא מספיק להגיד, אני מאמין ובזה יצא היהודי ידי חובה. קיים הציווי לאהוב את ה‘. אבל איך אוהבים את ה‘? בקושי אנחנו יודעים איך לאהוב את הזולת, איך אפשר לאהוב משהו כמו אלוהים, שאינו נתפס בחושים האנושיים ואף לא בשיכלו של האדם? ועל כך משיבים גדולי האמונה ביהדות, החל בגמרא ועד בכלל: המשך הקטע מסביר תוכן האהבה, והיא ההוראה לקיים את מצוות התורה וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. כלומר קיום המצוות הוא הביטוי והמימוש של אהבת ה‘ והיא תוכן האמונה. בין אם אנחנו חכמים מספיק כדי לקלוט את עניין הייחוד של אלהים שמופיע בפסוק „שמע ישראל“, בין אם אנחנו לא יורדים לעומק הבנת המושג אלהים, היהודי המאמין הוא רק זה שאוהב את ה‘ ושאהבתו זו באה לידי ביטוי בקבלת עול תורה ומצוות.
כמובן שבהתאם לפרשנות זו, והיא לא הפרשנות שלי, אני רק מנסה להסביר אותה בדרך שאני מבין ועל מנת שתהיה מובנת לאחרים, מספר היהודים המאמינים באמת והתמימים פוחת והולך. לעומת זאת מספר היהודים המיתממים הולך וגדל.
וזו הבעייה שלי, שעליה הצבעתי למעלה, ואני חושש שגם הבעייה של עם ישראל, שלא רק הפושעים הנקלעים בין כותלי בית הסוהר, אלה גם רבים מבינינו המתיימרים לדבר בשם הדת, ביניהם גם לא מעט שמשמשים ברבנות, אינם מאמינים באמת באלוהי ישראל, שכן אינם מקיימים את מצוות התורה. גם אם הם מדליקים נרות שבת וגם אם הם מנשקים ללא הרף מזוזות (שני ענינים אלה אינן מצוות מהתורה). האם אין הם חוטאים בהפרת מצוות מרכזיות בתורה? המצוות שבין אדם לחברו? המצווה בדבר קבלת הגר?
ואני משוכנע שכל אחד ימצא בעצמו דוגמאות רבות מחיי היום יום על הדרך שבה מתייחסים, גם אלה שקוראים לעצמם דתיים, בזילזול למצוות הסוציאליות שבתורה.
