- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Schmot

בספר בראשית דובר בעיקר על בריאת העולם ועל „בריאת“ עם ישראל, כלומר על התפתחות משפחה אחת שהיתה היסוד של עם ישראל. השבוע אנחנו מתחילים בחומש שמות, שעיקרו לדעתי יציאת עם ישראל ממצרים וגיבוש העם. השמות הלטיניים של הספרים האלה מבטאים יותר את התוכן שלהם. ספר בראשית נקרא גנסיס (Genesis) שפירושו „בריאה“ וספר שמות נקרא אקסודוס (Exodus), שפירושו „יציאה“…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: שמות

ובכן את סיפור היציאה ממצרים ואת ההשתחררות מבית עבדים כולנו מכירים, שכן אנחנו חוזרים על זה מדי שנה בערב פסח. אבל יש בפרשה זו סיפור קטן, שמשך במיוחד את תשומת לבי. יותר נכון לומר, שהרבה סיפורים קטנים נפלאים ומלאי חוכמה ומוסר השכל משכו במיוחד את תשומת לבי, אבל אני לא יכול להקדיש כאן מקום, אלא לאחד מהם.

משה שגדל כאחד הנסיכים בבית המלכות, יוצא יום אחד לראות ולהכיר את אחיו בני ישראל, בשעת עבודתם. והנה הוא רואה איש מצרי, אחד מהשומרים המעבידים, מכה איש עברי, כי אותו עברי כנראה לא עבד מספיק לשביעות רצונו של הקלגס המצרי. הנסיך משה לא מוכן לקבל את זה. יכול להיות שמתעורר בו חוש ההזדהות עם בן אדם סובל, ואולי ההזדהות עם אחד מבני עמו, והוא מכה את המצרי. אני מניח שהוא לא התכוון להרוג אותו, אבל משה הוא בריון לא קטן, כפי שמתברר בהמשך, בשעת בריחתו למדיין, שם הוא מכה קבוצה שלמה של רועים, שלא נותנים לכלתו לעתיד ציפורה, להשקות את עדרי אביה. הוא מנחית מכה אחת עם המטה שלו על ראש המצרי, וזה נופח את נשמתו. לא נעים! מה עושים? הוא מטשטש את העיקבות וטומן את המצרי בחול.

למחרת משה שוב הולך לראות את בני עמו בעבודתם, והנה עברי אחד מכה את בן עמו. משה, כפי שכבר ראינו הוא מטבעו איכפתניק, וזה לא מוצא חן בעיניו והוא אומר למכה: למה תכה רעך? שאלה מוצדקת, לא? מה עונה לו המכה? „הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי?“

התשובה הזאת של העברי מטרידה אותי מאז שלמדתי את זה בילדותי. לא רק זאת, אלא אפילו זעזעה אותי. איזו חוצפה תהומית! בא בן אדם ועוזר לעברים המדוכאים והמושפלים בצרתם, מסכן את חייו, בהריגת השוטר המצרי, ובמקום להכיר לו טובה על כך, עוד מלגלגים עליו ומדברים על זה בגלוי ומסכנים את חייו. ובאמת השמועה מגיעה אל המלך ומשה חייב לברוח על נפשו. המציל והמושיע הופך לנרדף בגלל שרצה לעזור.

מה שהטריד אותי, זו שיפלות הרוח אליה מסוגל להגיע בן אדם שנמצא במצבי לחץ של עבדות. שהוא כבר לא מסוגל לחשוב על טובת הכלל, אלא רק על עצמו ועוד גאה בזה, שהוא לא מרגיש יותר סולידריות אפילו עם בני עמו. אני יודע שזה קורה גם בימינו, שאנשים שנמצאים בבית סוהר, בשבי האויב, במחנה מעצר או בגטו, מזדהים לפעמים עם שוביהם והופכים למשת“פים, מרצונם או שלא מרצונם, או בגלל טובות הנאה.

אולי את זה רצתה התורה להראות לנו בסיפור קצר זה, שצריך להיזהר מבני האדם שמאבדים במצבי לחץ את צלם אנוש די בקלות. אם כי אני מאמין, שזה לא מחוייב המציאות. שהרוב לא מאבדים את צלם האדם ושומרים על אמונתם באדם ועל הסולידריות האנושית.

עכשיו לנושא אחר:
יש כידוע על התורה פשרנויות בלי סוף. והנה בהקשר לקטע זה אני נזכר בפרשנות מיוחדת, די משעשעת של קרוב משפחה. במשפחתנו היה נהוג, ובחלקים של המשפחה גם כיום נהוג, שבשבת לפני הצהריים אחרי התפילה, כשחוזר ראש המשפחה מבית הכנסת, הוא עושה קידוש ומקבל מבעלת הבית כוס תה וחתיכת עוגה. את העוגה נהגה עקרת הבית לאפות בעצמה, ואצלנו זו היתה עוגת פרג ו/או עוגת שוקולד.

שבת אחת, וזו היתה השבת של פרשת שמות, חוזר סבי, אבי אמי, אחרי התפילה מבית הכנסת, עורך את הקידוש וסבתא מגישה לו כוס תה וחתיכת עוגת פרג שהיתה חביבה עליו במיוחד. משום מה העוגה לא מוצאת חן בעיניו. יש בה מעט מדי פרג. כידוע המילוי נותן את הטעם ובלי מילוי מספיק, לעוגה טעם של סתם חלה. לוקח הסבא את העוגה ביד, מסתכל עליה מכל הצדדים ודורש עליה את הפסוק:

„וייפן כה וכה“, הסתכל על העוגה מכל הכיוונים, „וירא כי אין איש“, ראה שאין כמעט פרג, „ויטמנהו בחול“, שם אותה בצד לימות החול.

וסבא ביקש מסבתא, שתביא לו חתיכה אחרת מהעוגה.

שבת שלום