hagalil.com
Spenden Sie mit PayPal - schnell, kostenlos und sicher!

Newsletter abonnieren
Koscher leben...
 
 

Scham'ati 32
Das Schicksal erscheint dem Menschen oft als Weckruf von oben


kab.co.il/video/heb-shamati-032-goral-hu-sod.wmv

Scham'ati 33
Lose am Jom Kippur und bei Haman


kab.co.il/video/heb-shamati-033-inyan-goralot.wmv

Rabbiner Baruch Ashlag: Aus dem Buch "Shamati".

כמ"ש "ונתן אהרן על שני השעירם גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (פרשת אחרי, ראשון). ואצל המן כתוב "והפיל פור הוא הגורל" (מגילת אסתר ח.).

גורל הוא נוהג במקום שלא יכולים לברר בשכל, מטעם שאין הדעת מגעת שם, שיוכלו לברר מהו טוב ומהו רע. אז עושים גורל, שסומכים עצמם לא על השכל, אלא מה שהגורל אומר להם. נמצא לפי זה, כשמשתמשים במילת "גורל", זה בא להשמיענו שהולכים עכשיו למעלה מהדעת.

Es steht geschrieben: "Und Aaron soll das Los werfen über zwei Böcke: ein Los dem Herrn und das andere dem Asasel" (Leviticus 16:8). Bei Haman steht geschrieben (Ester 3:7): "da wurde das Pur, das ist das Los, geworfen" usw.

Das Schicksal (haGoral) oder das Los entscheidet immer dann, wenn wir mit Hilfe des Verstands (D'ath) keine Klarheit finden können, weil er in gewisse Bereiche nicht hineinreicht, um zu klären, was "gut" und was "schlecht" ist. Man überlässt es dem Schicksal, lässt das Los entscheiden. Wir können also sagen, dass wenn wir vom Schicksal (Goral) sprechen, wir etwas meinen, das über den Verstand hinaus geht, leM'alah mehaD'ath, oder m'al haD'ath.

ענין ז' אדר שבו נולד משה, ובו מת משה.
יש להבין מהו הפירוש של "אדר", הוא מלשון "אדרת", כמ"ש אצל אליהו "וישלך אדרתו אליו" (מלכים א. יט). שאדרת הוא אדרת שער, שהם בחינת שערות ודינין, שבבחינת עבודה הם דיעות ומחשבות זרות, המרחיקים את האדם מהקב"ה.

וכאן נוהג ענין התגברות עליהם. ואע"פ שהוא רואה הרבה סתירות, שנמצא בהשגחתו ית', מכל מקום הוא צריך להתגבר עליהם על ידי אמונה למעלה מהדעת, ולומר, שהם השגחה בבחינת טוב ומטיב.
שזה סוד שכתוב אצל משה "ויסתר משה פניו", היינו שראה כל הסתירות, והחזיקם ע"י התאמצות בכח האמונה למעלה מהדעת. וכמו שאמרו חז"ל "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט".
שזה סוד מה שכתוב "מי עור כעבדי, ומי חרש כמלאכי".

Wenn wir nun vom Sajin beAdar, vom siebten Adar, sprechen, dem Tag an dem Moscheh Rabenu geboren wurde, an dem er aber auch starb, müssen wir verstehen, was "ADaR" meint. Es kommt vom Wort ADeReT (Mantel, Umhang), wie es bei Eljahu geschrieben steht (Könige 1, 19:19) "Und er warf seinen Mantel über ihn". Aderet kommt vom Wort Aderet Sear (wörtl. Haar), die als Searot und Dinin definiert sind, fremdartige Vorstellungen, wohl im Sinne von Awodah sarah, die dazu angetan sind, den Menschen von seinem Schöpfer zu entfremden.

hagalil.com/judentum/avoda-sara/daf-2a.htm

Genau diese Entfremdung gilt es zu überwinden. Wenn auch der Mensch viele Mängel, Widersprüche und Ungereimtheiten in der Lenkung des Schöpfers sieht, so muss er diese doch durch Glauben überwinden, auch wenn ihm sein Verstand widerspricht und auf Widersprüche hinweist. Er muss also den Glauben über den Verstand erheben, Emunah m'al haD'ath, und auch aus den Ungereimtheiten auf eine weise Fügung des Heiligen, gelobt sei er, schließen.

Das ist es dann auch, was sich hinter der Beschreibung zu Moscheh verbirgt, wenn geschrieben steht "Und Moscheh verbarg sein Gesicht": Moscheh sah alle Widersprüche - er überwand sie aber indem er am Glauben festhielt, über das dem Verstand zugängliche hinaus.
ChaSaL, unsere Weisen sagten deshalb: Aus dem Satz "Und Moses verbarg sein Gesicht, denn er fürchtete sich hinzusehen" folgt "Das Bild des Herrn erblickt er". Hier liegt die Erklärung für G'ttes Spruch: "Wer ist blind wie mein Diener? Oder taub, wie mein Gesandter?"

ידוע, כי "עינים" נקרא דעת, שכל, היינו עיני השכל. כי דבר המבינים בשכל, אומרים, הלא אנחנו רואים, שהשכל והדעת מחייבים אנו לומר כך. לכן מי שהולך למעלה מהדעת, דומה כאילו אין לו עינים והוא נקרא עור. היינו שעושה עצמו כעור. וכמו כן מי שלא רוצה לשמוע, מה שהמרגלים אומרים לו, ועושה עצמו כחרש, הוא נקרא חרש.
וזה שאומר "מי עור כעבדי, ומי חרש כמלאכי". אלא שהאדם אומר "עינים להם ולא יראו, אוזנים להם ולא ישמעו". היינו כנ"ל, שלא רוצה לציית למה שהשכל מחייב, ולא למה שהאוזנים שומעים, כמ"ש אצל יהושע בן נון, שלא נכנס דבר רע באוזניו מעולם.

Es ist bekannt, dass 'Ajnaim (wörtl. Augen) sich auf "Wissen" / "Vernunft" / "Verstand" bezieht. So wie man auch vom "wissenden Auge" spricht, oder davon, dass man nur "glaubt" was man sieht. Oder auch wenn wir von der "Einsicht" sprechen, oder auch von "Erkenntnis".

Wer also über den Verstand hinaus geht, gilt somit wie einer der keine Augen im Kopf hat, der wie "ein Blinder" (hebr. 'Iver) ist, sich wie ein Blinder stellt. Ebenso jener, der nicht hören will, was ihm die Kundschafter mitzuteilen haben. Er stellt sich taub und wird taub genannt.
Darum: "Wer ist blind wie mein Diener? Oder taub, wie mein Gesandter?"

לג. ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן
שמעתי ו' תרומה תש"ג


כמ"ש "ונתן אהרן על שני השעירם גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (פרשת אחרי, ראשון). ואצל המן כתוב "והפיל פור הוא הגורל" (מגילת אסתר ח.).

גורל הוא נוהג במקום שלא יכולים לברר בשכל, מטעם שאין הדעת מגעת שם, שיוכלו לברר מהו טוב ומהו רע. אז עושים גורל, שסומכים עצמם לא על השכל, אלא מה שהגורל אומר להם. נמצא לפי זה, כשמשתמשים במילת "גורל", זה בא להשמיענו שהולכים עכשיו למעלה מהדעת.

ענין ז' אדר שבו נולד משה, ובו מת משה.
יש להבין מהו הפירוש של "אדר", הוא מלשון "אדרת", כמ"ש אצל אליהו "וישלך אדרתו אליו" (מלכים א. יט). שאדרת הוא אדרת שער, שהם בחינת שערות ודינין, שבבחינת עבודה הם דיעות ומחשבות זרות, המרחיקים את האדם מהקב"ה.

וכאן נוהג ענין התגברות עליהם. ואע"פ שהוא רואה הרבה סתירות, שנמצא בהשגחתו ית', מכל מקום הוא צריך להתגבר עליהם על ידי אמונה למעלה מהדעת, ולומר, שהם השגחה בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד שכתוב אצל משה "ויסתר משה פניו", היינו שראה כל הסתירות, והחזיקם ע"י התאמצות בכח האמונה למעלה מהדעת. וכמו שאמרו חז"ל "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט".

שזה סוד מה שכתוב "מי עור כעבדי, ומי חרש כמלאכי".
ידוע, כי "עינים" נקרא דעת, שכל, היינו עיני השכל. כי דבר המבינים בשכל, אומרים, הלא אנחנו רואים, שהשכל והדעת מחייבים אנו לומר כך. לכן מי שהולך למעלה מהדעת, דומה כאילו אין לו עינים והוא נקרא עור. היינו שעושה עצמו כעור. וכמו כן מי שלא רוצה לשמוע, מה שהמרגלים אומרים לו, ועושה עצמו כחרש, הוא נקרא חרש.
וזה שאומר "מי עור כעבדי, ומי חרש כמלאכי". אלא שהאדם אומר "עינים להם ולא יראו, אוזנים להם ולא ישמעו". היינו כנ"ל, שלא רוצה לציית למה שהשכל מחייב, ולא למה שהאוזנים שומעים, כמ"ש אצל יהושע בן נון, שלא נכנס דבר רע באוזניו מעולם.

וזה ענין אדרת שער, שהיה לו הרבה סתירות ודינין. שכל סתירה נקרא שער, שתחת כל שער יש גומא, זאת אומרת שעושה נקב בראש, כלומר, שהמחשבה זרה בוקע ונוקב את ראשו. וכשיש לו הרבה מחשבות זרות, זה נקרא שיש לו הרבה שערות. וזה נקרא אדרת שער.
וזה סוד מה שכתוב אצל אלישע "וילך משם, וימצא את אלישע בן שפט, והוא חרש שנים עשר צמדים לפניו, והוא בשנים העשר, ויעבר אליהו אליו, וישלך אדרתו אליו" (מלכים א. יט). (ופירושו של צמדים הוא זוג הבקר, היות שהיו חורשים בשני בקר ביחד, שהם נצמדים, זה נקרא צמד בקר).

בקר פירושו בקורת. ושנים עשר הוא סוד שלימות המדרגה (כמו י"ב חדש, י"ב שעות). היינו שכבר יש לו כל בחינת שערות, שאפשר להמצא בעולם. שאז, מן השערות נעשה אדרת שער.
אלא אצל אלישע היה זה מבחינת בוקרו של יוסף, כמ"ש "הבוקר אור והאנשים שולחו, המה וחמוריהם". כלומר, שכבר זכה להאור השורה על הסתירות האלו. היות כי על ידי הסתירות, הנקרא בקורת, וכשהוא רוצה להתגבר עליהם, זהו על ידי המשכת אור עליהם.
וזה כמ"ש "הבא לטהר מסייעין אותו". וכיון שכבר המשיך האור על כל הבקורת, ואין לו עוד מה להוסיף, כי כבר נשלם אצלו את כל הבקורת, אז הבקורת והסתירות כלין מאליהם. וזהו לפי הכלל, שאין שום פעולה לבטלה, היות שאין פועל בלי תכלית.
ובאמת יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין.
כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם.

אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'.


וזה סוד "רוממות אל בגרונם", כלומר שע"י הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להשאר במצב שבו הוא נמצא.
מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כח להתגבר, שאינו יכול להשאר במצב כל כך גרוע, היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות.

נמצא, שכל פעם על ידי השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה שמותיו של הקב"ה, הנקראים י"ג מדות של רחמים, וזה סוד "ורב יעבוד צעיר". וכמו כן "רשע יכין, וצדיק ילבש". כמו כן "ואת אחיך תעבוד".

זאת אומרת, שכל העבדות, היינו הסתרות שהיו, שהם היו נראים כאילו מפריעים לעבודת הקודש, אלא שהיו עובדים נגד הקדושה, רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה', השורה על אלו הסתרות, רואים להיפך, שהם היו משמשים להקדושה, כלומר שעל ידם היה מקום, שהקדושה יכולה להתלבש, בהלבושים שלהם. שזה נקרא "רשע יכין, וצדיק ילבש", כלומר שהם נותנו הכלים ומקום עבור הקדושה.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל: "זכה, צדיק, נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב, רשע, נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום". (חגיגה טו. ע"א).

שפירושו, שלוקח הדינין והמחשבות זרות של חבירו, שיש לפרש על כל העולם, היינו שמטעם זה נברא עולם כל כך מלא עם הרבה אנשים, שלכל אחד ואחד ואחד יש לו מחשבות משלו ודעות משלו, וכולם נמצאים בעולם אחד. זהו בכוונה, כדי שכל אחד ואחד יהיה כלול מכל המחשבות של חבירו, שע"י זה בזמן שהאדם עושה תשובה, יהיה הריוח מזה ההתכללות, היות שהאדם כשרוצה לעשות תשובה, הוא מוכרח להכריע את עצמו, ואת כל העולם כולו לכף זכות, היות שהוא בעצמו נכלל מכל הדיעות, והמחשבות זרות, של כל העולם כולו.
וזה סוד "נתחייב, רשע, נטל חלקו, וחלק חבירו בגיהנום", שפירוש, שבזמן שהיה עדיין רשע, שזה נקרא נתחייב, שאז היה חלקו עצמו, של שערות וסתירות ומחשבות זרות. וכמו כן היה נכלל מחלק חבירו בגיהנום, כלומר שהיה נכלל מכל הדיעות, של כל אנשים שישנם בעולם.

לכן אח"כ כשנעשה "זכה, צדיק", זאת אומרת, לאחר שעשה תשובה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, יש לו חלקו, וחלק חבירו בגן עדן. וזהו מטעם שמוכרח להמשיך אור עליון, גם בשביל המחשבות זרות, של הכלל אנשים שבעולם, היות שהוא נכלל מהם, והוא צריך להכריע אותם לכף זכות. וזה הוא דוקא כנ"ל, ע"י המשכת אור עליון, על הדינין האלו של הכלל.

ואף על פי שהם בעצמם, אינם יכולים לקבל את האור הזה, שהוא המשיך עבורם, מטעם שאין להם כלים מוכנים לזה, אבל הוא המשיך בשבילם גם כן.
אולם יש להבין לפי הכלל הידוע, שכל הגורם להמשכת אורות במדרגות עליונות, אומרים בשיעור שגרם אור בהעליון, אז הוא גם כן, מקבל מהאורות האלו, מסיבת שהוא היה הגורם. ולפי זה גם הרשעים היה צריכים לקבל, חלק מהאורות ממה שגורמו לצדיקים.


ובכדי להבין זה, צריכים להקדים את ענין הגורלות, שהיה שני גורלות, כמ"ש "גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל".
כידוע שענין גורל, הוא למעלה מדעת, לכן בזמן שהגורל הוא למעלה מהדעת, זה גורם שהשני יהיה לעזאזל, שזה סוד "וסער על ראש רשעים". היות כי הוא המשיך על ידי הסתירות הללו, את אור העליון, נמצא שעל ידי זה מתרבה הרוממות ה'. וזה אצל הרשעים חסרון, יען כל חשקם הוא רק בתוך הדעת. וכשמתרבה האור שבא על היסוד שלמעלה מהדעת, ממילא הם כלין והולכים ומתבטלים. לכן אין לרשעים, אלא זה שעזרו לצדיקים להמשיך את רוממות ה', ואחר כך הם מתבטלים.

וזה נקרא, "זכה, לוקח חלקו וחלק חבירו בגן עדן". (הג"ה מכאן משמע, שרק מי שעזר לעשות את התיקון, שיהיה מציאות התגלות האור על ידי מעשים טובים, לכן הפעולה הזו נשאר בקדושה, והוא מקבל מה שגורם למעלה, שיהיה מקום של התפשטות האור, אז התחתון מקבל, מה שגורם להעליון.מה שאם כן הסתירות והדינין הם מתבטלות, היות שבא במקומם רוממות ה', המתגלה על למעלה מהדעת. והם רוצים דוקא, שיתגלה על כלים של תוך הדעת, לכן הם מתבטלים. כך אפשר לפרש). אולם גם המחשבות זרות, מה שהכלל גורמו, שימשיך רוממות עליהם, האור הזה נשאר עבורם. וכשיהיו ראויים לקבל, הם יקבלו גם מה שכל אחד ואחד גורם להמשכת אור עליון עליהם.
וזהו הענין "האורחא דאזיל בפלגותא דשערא", המובא בזה"ק (חלק טו. ובהסולם אות לג. דף נו.), שהוא מחלק ימין לשמאל. ושני השעירים היו ביום כפורים, שהוא סוד תשובה מיראה. וכן היה גורל בפורים, שהוא סוד תשובה מאהבה. היות שהיה אז לפני בנין בית המקדש, והיה צריכים אז לתשובה מאהבה. והיה מוכרח להיות מקודם צורך שיעשו תשובה. שהצורך לזה גורם דינים ושערות.

 
וזה סוד שמלמעלה נתנו שליטה להמן בסוד "אני מעמיד אתכם שליטה, שהוא ישלוט עליכם". וזהו שכתוב, שהמן "הפיל פור הוא הגורל". בחדש אדר, שהוא סוד הי"ב, בסוד י"ב בקר, הכתוב אצל אלישע, כנ"ל "שש שש המערכות", שהוא חדש אדר, בסוד אדרת שער, שהם דינים הכי גדולים. מזה ידע המן, שהוא ינצח את ישראל, היות שבחודש אדר מת משה. אבל לא ידע, שבו נולד משה, בסוד "ויראו אותו כי טוב".
היות, שבמצב הכי קשה, כשמתחזקים, זוכים אז לאורות היותר גדולים, הנקראים רוממות ה'. וזה סוד "שש משזר". היינו, כיון שזכו להאורחא דאזיל בפלגותא דשערא, שש שש המערכות, אז מש-זר מלשון ומש זר, שהוא סוד הסטרא אחרא. זאת אומרת הזר, שהוא הס"א, בטל והלך לו, מטעם שכבר גמר את תפקידו.

נמצא, שכל הדינים והסתירות לא באו, אלא לגלות את הרוממות ה'. לכן ביעקב, שהוא איש חלק, בלי שערות, לא היה יכול לגלות את הרוממות ה', מטעם שלא היה לו גורם וצורך להמשיכן. ומסיבה זו לא היה ליעקב יכולת לקבל הברכות מיצחק. מטעם שלא היה לו כלים, ואין אור בלי כלי, לכן יעצה לו רבקה, שיקח את בגדי עשו.
וזה סוד "וידו אוחזת בעקב עשו". זאת אומרת, הגם שלא היה לו שום שערות, אבל הוא לקח זה מעשו. וזהו מה שראה יצחק ואמר "הידים ידי עשו". אבל "הקול, קול יעקב". היינו שמצא חן בעיני יצחק התיקון הזה, מה שעשה יעקב. ומזה נעשו לו כלים על הברכות.


וזה ענין, שאנו צריכים לעולם כל כך גדול עם הרבה אנשים. וזהו בכדי שכל אחד יכלול בחבירו. שמזה יוצא, שכל אדם פרטי נכלל ממחשבות ורצוניות של עולם מלא. ומטעם זה נקרא אדם "עולם קטן בפני עצמו". והוא מטעם הנ"ל.
וזה ענין "לא זכה". היינו, בזמן שהאדם עדיין לא זכה, "נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום". היינו כנ"ל, שהוא נכלל מגיהנום של חבירו. ועוד יותר מזה, שאפילו כבר תיקון חלקו של גיהנום, ואם לא תיקון חלק של חבירו, זאת אומרת ממה שנכלל מהעולם, עדיין לא תיקון, אין הוא עדיין נקרא שלם.

ובזה מובן, הגם שיעקב מבחינת עצמו היה חלק בלי שערות, מכל מקום הוא אוחז בעקב עשו. זאת אומרת, שנוטל השערות, מזה שנכלל מעשו, כנ"ל. ולפיכך, בעת שהוא זוכה לתקנם, נוטל חלק חבירו בגן עדן. הכוונה על שיעור רוממות האור עליון, שהמשיך על השערות של הכלל. הוא זוכה לזה, הגם שהכלל עוד לא יכולים לקבל, מטעם שחסר להם ההכשרה לזה.

ובהאמור נבין את ענין הויכוח של יעקב ועשו, שעשו אמר "יש לי רב". ויעקב אמר "יש לי כל". היינו, שש שש המערכות, היינו תוך הדעת ולמעלה מהדעת, שהוא סוד הרצון לקבל ואור הדביקות. שעשו אמר "יש לי רב", שהוא אור הבא בכלים דקבלה, שהוא בחינת תוך הדעת. ויעקב אמר, שיש לו כל, היינו ב' בחינות. היינו שהוא משמש עם כלים דקבלה, ויש לו גם כן אור הדביקות.

וזה סוד הערב רב, שעשו את העגל ואמרו "אלה אלקיך ישראל". היינו, אלה בלי מי. כלומר, שרק ב"אלה" היו רוצים להתחבר. ולא ב"מי", כלומר שלא רצו בשניהם יחד, שהוא מי ואלה, שביחד הוא השם אלקים. היינו, כל ורב, זה לא רצו.
וזה סוד הכרובים, שהוא סוד כרביא ופתיא. שכרוב אחד קצה מזה, שהוא בחינת רב, וכרוב אחד קצה מזה, שהוא בחינת כל.

וזה סוד מה שכתוב "הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים". אבל איך זה אפשר להיות, הלא הם ב' קצוות, הפוכים זה מזה? מכל מקום הוא צריך לעשות פתיא וכך לקבל (פתיא פירושו שוטה). וזה נקרא "למעלה מהדעת": הגם שהוא לא מבין שום דבר מה שאומרים לו, מכל מקום הוא עושה.

ובענין כל, הנקרא למעלה מהדעת, האדם צריך להשתדל שיעבוד בשמחה. כי ע"י השמחה מתגלה את שיעור אמיתי של בחינת כל. ובאם אין לו שמחה, אז האדם לצער עצמו, על זה שאין לו שמחה, היות שכאן הוא עיקר מקום עבודה, לגלות את השמחה, בזה שעובד למעלה מהדעת. לכן כשאין לו שמחה מעבודה זו, הוא צריך לצער עצמו על זה.
וזה סוד מה שכתוב "אשר ידבנו לבו". שפירושו, בחינת דוה וכאב, על מה שאין לו שמחה מעבודה זו. וזה סוד "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה מרב כל". אלא עזבת את הכל, ולקחת את הרב לבד. לכן סופו שתהיה מטה מטה, ותהיה בחוסר כל. כלומר, שתאבד גם את הרב. אלא בשיעור שיש לו את הכל, והוא בשמחה, באותו שיעור הוא זוכה לבחינת רב.

 
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "נשים מבכות את התמוז" (יחזקאל ט.). ופירש רש"י, שהיה להם עבודה זרה, שהיה לו עופרת בתוך עיניו, והיו מסיקות אותה, כדי להתיך את העופרת מתוך העינים. עד כאן לשונו.
ויש לפרש ענין מבכות, היינו שאין להם שמחה, מטעם שיש עפר בתוך העינים. עפר הוא סוד בחינה ד', היינו המלכות שמים, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ולבחינה זו יש צורת עפר, היינו בלתי חשובה. ויש בה לטעום בעבודה זו בחינת טעם של עפר. כלומר שהיא לא חשובה, אלא כמו עפר.
והמשל, שהנשים מבכות את התמוז, הוא, שמסיקים את עבודה זרה זו, בכדי שעל ידי חימום יוצא העפר מן העופרת.
והרמז הוא, שהם בוכין על העבודה, שניתן להאמין בהשגחתו ית' למעלה מהדעת, שהוא טוב ומטיב. ובתוך הדעת רואים רק סתירות בהשגחתו ית'. והעבודה זו הוא עבודה דקדושה. והם רוצים להוציא את העפר, היינו העבודה שלמעלה מהדעת, הנקרא עפר, אלא שבעינים, הנקרא ראיה, שהוא מרמז על ראיית השגחתו ית', שיהיה בתוך הדעת. וזה נקרא עבודה זרה.

וזה דומה לאדם, שאומנותו לעשות כדים וכלים מאדמה. שעבודתו לעשות כלי חרס. והסדר הוא, שטרם כל הוא עושה כדורים עגולים מחמר, ואח"כ הוא חוקק ועושה חורים בהכדורים. וכשהבן הקטן רואה מה שאביו עושה, הוא צועק: "אבא, מדוע אתה מקלקל את הכדורים?" והבן אינו מבין, שעיקר כוונתו של האב הוא החורים, שרק החורים מסוגלים להיות כלי קבלה. והבן רוצה דוקא לסתום את החורים, מה שהאב עשה בהכדורים.
כן הענין כאן, שהעפר הזה, שהוא בתוך העינים, שסותם את הראיה שלו, שבכל מקום שהוא מסתכל, הוא סתירות בהשגחה. וזהו כל הכלי, שעל ידו יכול לגלות את נצוצי אהבה בלתי תלויה בדבר, שנקרא "שמחה של מצוה".
ועל זה נאמר: "אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". זאת אומרת, אם ה' לא היה נותן לו את המחשבות האלו, לא היה מוכשר לקבל שום התרוממות.



Fragen an die Rebbezin...
Jüdische Weisheit
haGalil.com ist kostenlos! Trotzdem: haGalil kostet Geld!

Die bei haGalil onLine und den angeschlossenen Domains veröffentlichten Texte spiegeln Meinungen und Kenntnisstand der jeweiligen Autoren.
Sie geben nicht unbedingt die Meinung der Herausgeber bzw. der Gesamtredaktion wieder.
haGalil onLine

[Impressum]
Kontakt: hagalil@hagalil.com
haGalil - Postfach 900504 - D-81505 München

1995-2014... © haGalil onLine® bzw. den angeg. Rechteinhabern
Munich - Tel Aviv - All Rights Reserved
ehem. IDPS, Kirjath haJowel