אילו היו מספרים ללולק בן השמונה שיום אחד יסעד על שולחנה של מלכת אנגליה, שינהל עם האפיפיור שיחה מתובלת ביידיש, שיאזין יחד עם קנצלר גרמניה - קנצלר גרמניה מכולם - לשיר ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח״, במנגינה של חסידות גור, ודאי לא היה מאמין.

ואולי דווקא כן. כי לולק, הילד הצעיר ביותר ששרד את מחנה הריכוז בוכנוולד, היה רגיל לניסים. הוא שרד בזכות שרשרת של ניסים: אמו הדפה אותו אל זרועות אחיו רגע לפני שנלקחה אל מותה; אחיו הבריח אותו שוב ושוב, ממחנה למחנה, מקרון רכבת לקרון רכבת; שוב ושוב נתפס, עמד אל מול המוות - ושרד.

ואחיו שרד איתו, משמש לו אב ואם ומשפחה.

יחד מילאו אחר צוואת אביהם, עלו לארץ־ישראל, ולולק - שרוליק -ישראל המשיך שושלת רבנות בת יותר מאלף שנה, והיה לרב הראשי של ישראל - הרב ישראל מאיר לאו.

ספר זה איננו אוטוביוגרפיה במובן הרגיל של המילה. לא תקראו בו על ארבעים וארבע שנות רבנות במעלה הסולם מדרום תל־אביב ועד לרבנות הראשית לישראל.

אל תשלח ידך אל הנער נכתב לקראת מלאת 60 שנה לשחרור מחנה בוכנוולד. בחלקו הראשון מספר הילד לולק על זכרונותיו; בחלקו השני - מספר הרב ישראל מאיר לאו כיצד עיצבו זכרונות אלה את דרכו כרב וכמנהיג.