״מה הרגשת? על מה חשבת? מה עמד לנגד עיניך?״ שאלות אלה ודומות להן נשאלתי לאחר אמירת ה״קדיש״ ופסוקי תהילים נבחרים בטקס שנערך באושוויץ־בירקנאו, במלאת שישים שנח לשחרורו. שלג כבד ירד. חקור היח מקפיא. במחלך שלוש חשעות ריחמתי על אלפי חנוכחים שם ובחם נשיא ישראל, סגן נשיא ארצות־חברית, נשיאים וראשי ממשלות של חחשובות במדינות אירופח. עליחם ריחמתי יותר מאשר על קבוצח גדולח של ניצולי שואח - ובחם אחי נפתלי - שחיתח שם. אנו חרי הורגלנו לכך. היינו עומדים שעות במסדרים ללא שום ביגוד ראוי לשמו. כתונת פסים לעורנו, כפכפי עץ לכפות רגלינו. וחנח אנו כאן, שישים שנח אחרי, חיים וקיימים למרות חכול.

בעיניים עצומות אמרתי שם ״גם כי־אלך בגיא צלמות לא־אירא רע כי־אתה עמדי... כי הלצת נפשי ממות... אתהלך לפני ח׳ בארצות חחיים... יתגדל ויתקדש שמיה רבא...״

עיני היו עצומות, אך ראיתי אותם היטב. ראיתים יורדים מקרונות הרכבת, ממש על ידי. ראיתים עומדים בסלקציח - מי לחיים ומי למוות - ממש במקום הזה. ראיתי את מבטי חפליאח בעיניחם כאשר נוכחו לדעת כי חולכו שולל וסובבו בכחש. ראיתי את אנשי חגסטאפו ועוזריחם חאוקראינים מכים, דוחפים, ועימם חכלבים חנוראים - בלוע פעור. ראיתי כיצד קורעים ילדים ותינוקות מחיק הוריחם. ראיתי את פירוק חמשפחות באכזריות חייתית. תמיד, לנגד עיני, עומדים שלושה דברים הקשורים בסיוטי הילדות: רכבות, מגפיים וכלבים...

שמעתי את הצעקות ״שנל, שנל״ - מהר, מהר. שמעתי את הנביחות. שמעתי את זעקות הילדים: ״מאמע! טאטע!״ שמעתי את שוועת האמהות וראיתי פנים שטופי־דם של אבות מוכים בקתות רובים משום שניסו לגונן על ילד בחיקם.

אמירת חקדיש בי״ז בשבט תשס״ח, ח־27 בינואר 2005, חיתח מאורע חד־פעמי. לעומת זאת, ספר זח שחינכם אוחזים בו, חוא נר־נשמח תמידי. זיכרון נצח שיספר לדורות חבאים את חקורות במנחרח חאפלח חחיא, על שביבי האור שבקעו בתוכה ואורות התקווה והאמונח שלאחריח.

על אף חפצרות חוזרות ונשנות לכתוב את תולדות חיי - הן על ידי והן על־ידי אחרים, סרבתי ועניתי בשלילח. ספר זח איננו אוטוביוגרפיח במובן הרגיל של המילה. לא תקראו בו על ארבעים וארבע שנות רבנות במעלח הסולם, מדרום תל־אביב ועד לרבנות הראשית לישראל. לא ידובר בו על המש־עשרה שנות ישיבה בבתי־הדין הרבניים כראש אבות בתי־הדין בתל־אביב-יפו וכנשיא בית־הדין הרבני הגדול בירושלים, ועל חסיפורים חמרתקים שחתרחשו בין הכתלים חללו. לא יסופר בו על אחת־עשרח שנות הוראה וחינוך בבתי־חספר חתיכוניים ״צייטליך בתל־אביב, ״ברנד״ ו״אחד־חעם״ בפתח־תקווח. לא אתאר כאן חוויות של עשרים וחמש שנות שרות במסגרת חמילואים בצח״ל, מפורט־תאופיק בדרום ועד לנבטיח בצפון. אין בספר שלפניכם סיפורן של פעילויות מעניינות במועצח חציבורית למען יהודי ברית־המועצות, בהנהלת חמועצח חלאומית למניעת תאונות־דרכים, בוועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני־אדם - שהתירה את ההפריה החוץ־גופית בישראל, בפתרון הסכסוך הקשה סביב ״גני־המת״ בטבריה, בוועדת חרבנות חראשית לחשתלות לב וכבד, במועצח הציבורית לקידום חנוער בנתניח, בראשות ארגוני צדקח ומרפא ובעוד תחומי פעילות רבים, שמקומם נפקד מן חםפר שלפניכם.

מח כן תמצאו בו? את כל זכרונות חשואח מחזווית חאישית, את חחיחלצות ממוראותיה בגוף ובנפש, את גידולי כילד וכנער ללא הורים וללא בית, בצד סיפורי מפגשי עם אישים מיוהדים ונעלים - בני־ברית ושאינם בני־ברית -חקשורים, מי פחות ומי יותר, לנס חחצלה הלאומי והאישי. יציאתי מכבשן האש, בניין הבית בארץ מולדתי והמעבר משואח לתקומח - זחו סיפורו של הספר.

שלמח חמלך אמר בחנוכת בית־חמקדש: ״ח׳ אמר לשכן בערפל״. דווקא מעבר למסך של מסתורין, בעולם הנסתר, חטמיר וחנעלם - שם שורה חשכינה. הרבי מקוצק נוהג היה לומר: ״אינני מסוגל לעבוד אלקים שכל דרכיו נחירות לי״. אם חכל ברור, גלוי וידוע - זוחי חברות ולא אלוקות. ״בזאת תבחנו״. חאמונח נבחנת דווקא בדברים חתמוחים וחלא־מובנים. מאמין אני -וכזח אחיח עד יומי חאחרון. ״יסיר יסרני י־ח ולמות לא נתנני״. אינני מאמין במקריות אלא בחשגחח עליונח. חשאלח שלא מצאתי לח מענח חיא שאלת הלמה. למח זח חיח חייב לקרות? למה מילק אחי חי״ד, נגזר מאמא למוות ואנוכי נפרדתי ממנח לחיים? כנראה שלעולם לא אדע, אך אין בכך כדי לפגום באמונתי במי שאמר וחיח חעולם. ״בידך אפקיד רוחי״.

״נדרי לח׳ אשלם נגדח־נא לכל עמו״. בחקיצי בכל בוקר משנתי, חריני אומר בכוונח מלאח: ״מודח אני לפניך מלך חי וקיים, שחחזרת בי נשמתי בחמלח...״

אסיר תודת עולם אני לאחי נפתלי, שחרף את נפשו וסיכן את חייו פעמים איךםפור כדי לקיים את צוואתו של אבא הי״ד, לשמור עלי ולחבטיח את חמשך שושלת הרבנות. מעט־מזעיר מפועלו זה בא לביטוי בספר. את אהינו חבכור, יחושע, פגשנו בעתלית בבואנו ארצח. חוא ונפתלי, יחד עם דודי ודודתי ומורי ורבותי, חשקיעו בחינוכי ובגידולי חרבח מחשבח ורצון טוב ועשו כל שניתן לחשכיח ממני את כאב חיתמות מגיל רך.

תודח מיוחדת שמורה בליבי לרעייתי חיטח שתחי׳ אשר נטלח על עצמח משימח לא קלח לחקים בית ומשפחח עם שותף לחיים שלא ידע בדיוק מחם בית ומשפחח. חרבח אומץ ונחישות נדרשו ממנח וחיא עמדח בכל אבני חדרך חמשותפות לנו בכבוד.

חיעד חראשון של ספרי חם ילדי. חם, אומנם, שמעו ממני משחו מתלאות הדרך, אך מעולם לא סיפרתי את חסיפור חשלם. זכינו, רעייתי ואני, לבנים