Paraschat haSchawua: beChukotai

0
30

פרשת הברכות והקללות כוללת הבטחות נפלאות ומרנינות נפש, לכל מי שיקיים: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרו.   לעומת זאת עונשים מזוויעים ומעוררי חלחלה לכל מי שיבחר בדרך אחרת: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בחוקותי

עד כאן הכל ברור וגם אינו מפתיע, למי שאינו נמנה עם עדיני הנפש. אלא שיש לנו בעייה די רצינית, כאשר אנו שוקלים מה הם אותם חוקים שאותם נצטוו בני ישראל – כלומר אנחנו – לקיים.

חז“ל עשו בתקופה מוקדמת בתולדותינו הבחנה בין שני סוגי „חוקות“. התורה עצמה משתמשת בשני מונחים, „חוקים“ ו“משפטים“. חז“ל כבר הגדירו את ההבדל ביניהם: „משפטים הם דברים האמורים בתורה, שאילו לא נאמרו היה כדאי לאומרן“, כלומר טעמיהם ידועים והתועלת שלהם ניכרת. הם נקראים גם מצוות שכליות, שהשכל האנושי מחייב, וכוללים את החוק האזרחי והמצוות המוסריות. אבל החוקים הם המצוות שטעמן לא ידוע, ואינן אלא „גזירה מהשמיים“. הם כוללים את המצוות הפולחניות ואת החובות שבין אדם לאלוהים.

אבל השאלות עדיין לא תמו. בידוע שחז“ל, אפילו עוד לפני תקופת התלמוד, לא כל שכן בתקופת התלמוד ולאחריה, פירשו, שינו, ביטלו מצוות שונות בתורה, ולא רק זאת, אלא אף הוסיפו חדשות, שלא נזכרו בתורה כלל. חז“ל כמובן שלא פעלו בשרירות ליבם, הם התאימו את תורת ישראל לזמנים ולתנאים החדשים המשתנים עם התקופות, על מנת לקיים את הכתוב בתורה „וחי בהם“, כלומר שהתורה והחוקים ניתנו על מנת לאפשר ולהקל על חיים ולא על מנת להקשות על היהודי לחיות (החיים קשים גם בלאו הכי מספיק).

והשאלה נותרה: כיצד נוהגים? החכמים טבעו את הכלל, שפרשנות התורה ניתנה לאנשים שהוסמכו לכך, כלומר לרבנים ולדיינים שקיבלו את התורה מקודמיהם ואלו מקודמיהם וכך עד לאחור, עד למשה רבנו עה“ש, אשר קיבל את התורה על פרשנויותיה מפי הגבורה בסיני.

ועכשיו אנחנו מגיעים לבעייה הקשה מכל, אשר כפי שיתברר, גם לי אין עליה תשובה המניחה את הדעת. לפחות במאתיים השנים האחרונות, וכנראה שכבר זמן רב לפני כן, קיימים ביהדות זרמים שונים, כאשר לכל זרם פוסקי הלכה שאינם תמימי דעים עם הזרמים האחרים. יש המקלים ויש המחמירים ובין אלה ואלו קיימים גוונים כמספר צבעי הקשת. איך ידע האדם החושב, זה השואף להחליט בעצמו על דרכו בחיים ואינו מסתמך בעיניים עצומות על הוראות משפחתו או מוריו, מהי הדרך אשר ילך בה.

כאשר אני חושב על מורשת אבותי, שהשתייכה לאורטודוקסים המחמירים מבית מדרשו של החת“ם סופר מחד, או על גישתם של החילונים מקרובי משפחתה של אמי ז“ל כדוגמת זאב בנימין הרצל מאידך, אני יוצא מההנחה, שחייב להיות ביניהם משהו משותף, איזה מכנה שיגדיר את אלו וגם את הללו כיהודים. שאלמלא כן לא היו משתייכים לקיבוץ זה הנקרא יהדות. ואכן אני חושב שגיליתי משהו, וגם אם אין זה רב, יש כאן נקודת אחיזה, עוגן המסוגל להחזיק ולייצב את כולם. ועוגן זה הוא דרך החיים של אלו ואלו.

אלו ואלו חיו בארצות נכר והיו לרוב אזרחים נאמנים למלכות או למשטר וניהלו את חייהם בהתאם. הם קיימו את חוקי המדינה ונהגו על פי הנורמות הנהוגות על ידי החברה ככלל, אבל בנוסף קיימו גם נורמות מסויימות אשר לא נזכרו בחוקי המדינות, ושאת מקורם ניתן למצוא במסורת ישראל. והמסורת כידוע כוללת את התורה והנביאים, את התלמוד ואת הפוסקים הגדולים שבאו בעיקבותיהם, הרמב“ם והגאון מוילנה והחת“ם סופר ורבים אחרים. והמשהו הנוסף הזה, אותו קיימו אותם אזרחים שקראו לעצמם יהודים, אותם כללים ונורמות שלא היו תמיד נחלת הכלל, אבל היו נחלת הקיבוץ המסויים הזה, הוא שנתן ליהדות את משמעותה ואת נקודת הזיהוי המשותפת לכלל הזה, שאולי הוא עם, או אומה, או דת, או חברה-שיתופית או כל סוג של סימן היכר, שעל פיו ניתן לזהות את השתייכותו של הפרט לקולקטיב המסויים הזה, הנקרא יהדות.

והשאלה שהזכרתי לעיל ברמיזה ואשר אין בפי תשובה עליה, אותה חייב כל אחד להפנות כלפי עצמו: איך עלי לנהוג בבוקר ואיך עלי לנהוג בערב, איך עלי לנהוג בבית ואיך עלי לנהוג בחוץ, איך עלי לנהוג בתוך עמי ואיך אלי לנהוג בין אנשים שאינם בני-ברית, על מנת שאוכל לומר, שבנוסף לאותם נורמות וחוקים וכללים שאני מקיים, אני נוהג על פי קוד מוסרי מסויים שעל פיו ניתן לזהות אותי כחלק מאותו כלל שנקרא על פי רוב היהדות.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com