Paraschat haSchawua: Behar

0
31

החוקים הרגילים שאנו מוצאים בתורה הינם פשוטים, מובנים לכל אדם ותקפים גם לכל אדם, בין ישראלי למי שאינו בן-ברית. למשל האיסור לגנוב…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בהר

יש גם חוקים אחרים, כמו למשל אלה העוסקים בדיני טומאה וטהרה שלימודם די בעייתי, או למשל עניין השעיר לעזאזל או פרה אדומה, שכבר חכמינו הגדולים התחבטו בחקר מובנם. בפרשה זו עניינו בחוקים מיוחדים הקשורים לארץ ישראל ולכן היא מתחילה במילים כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם.

אלוהים החליט שחוקים מסויימים חשוב במיוחד שיקוימו דווקא בארץ. הם קשורים לישיבת עם ישראל בארצו ואינם יכולים להתקיים אלא רק בארץ העברים. המדובר בשמיטת הקרקעות. ההסבר המקובל בפי העם, שהאדמה חייבת מדי מספר שנים לנוח ולהתאושש. אבל חשוב יותר היה עניין חלוקת הקרע בין שבטי ישראל (להוציא את שבט לוי, שתפקידו היה לשמש בקודש). חשוב היה לדאוג לכך, שהקרקעות יישארו תמיד בידי השבטים והמשפחות שקיבלו אותם לירושה, כלומר שהמטרה היתה שיישארו תמיד באותה משפחה. ואם יקרה, מה שתמיד עלול לקרות, שמי מבני המשפחה ירד מנכסיו וייאלץ למכור את נכסיו, יחזור הנכס העיקרי, הקרקע, כעבור תקופה מסויימת לבעליה הראשון.

לשם כך נקבעה שנת היובל. בשנה החמישים חוזרת הקרקע לבעלים הראשונים או למשפחתו. באותה חבילת חוקים נכרך גם העבד העברי המשתחרר מעבדותו בשנת החמישים, ולא חשובה הסיבה בגללה נהיה עבד, אם על ידי החלטת בית דין בגלל פשיטת רגל או שמכר עצמו מרצונו מאחר שירד מנכסיו או כל סיבה אחרת.

ההגיון הטמון בכריכת שני חוקים אלה בחבילה אחת הוא בזה, ששיחררו של האחד ללא השני הוא חסר טעם. האדמה החוזרת לבעליה זקוקה למי שיעבד אותה, לעומת זאת העבד המשתחרר ויוצא לחופשי זקוק להון תחילתי על מנת שיוכל להשתקם ולהתחיל בחיים חדשים. ידוע שההון בעת העתיקה היתה הקרקע, בעיקר אצל עם שחי מחקלאות.

ספק אם בני ישראל קיימו אי פעם חוקים אלה. כנראה שלא בבית הראשון וגם לא בבית השני. אבל חוקים אלה יש להם חשיבות סימלית. ניכרת בהם המגמה להחיל על בני העם שיוויוניות מסויימת. גם אם ברור שלא ייתכן ליצור מצב שכל בני העם יחיו בשותפות מוחלטת, שכל אחד יהיה שותף ברכוש המשותף לכולם, כמו במשפחה קטנה או בישוב על פי הדגם הקיבוצי. בנוסף לשיוויון מסויים יש כאן נטייה לתת הזדמנות לכל אדם חופשי להתחיל באותם תנאים ראשוניים ששררו בתחילת דרכו. אבל לא רק האדם החופשי זוכה לתנאים התחלתיים אלה, אלא גם העבד.

על השתחררות העבד העברי מעבדותו מדובר בשלושה חומשים. בספר שמות ובספר דברים. אבל בעיקר בפרשה שלנו, בספר ויקרא, מגדיר החוק את מערכת היחסים שבין העבד לאדוניו באופן, שזכויותיו האנושיות, החברתיות וכלכליות יישמרו. גם אם חוקי הקרקע והעבד כבר מזמן אינם רלוונטים, שומה עלינו, על כל אלה המתייחסים לתורה כאל חלק חשוב במסורת היהודים וכמעצבת גם את התודעה, להבין ולהפנים את המגמות החברתיות המרומזות והמוגדרות בתורה.

הפרשה מתחילה במילים כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ. ובכן באנו ואנו כאן. מה עכשיו? מה על החוקים שאומנם אינם מתאימים לזמננו ולא ניתן ליישם אותם, אבל על המגמה הניכרת בהם והמוטלת עלינו? הירהורים על כך נדרשים בעיקר לאור מה שהתפרסם בעיתונות בימים אלה. המדובר בממצאים של עמותה בשם מרכז אדוה, המבוססים על נתוני הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה.

בהתאם לנתונים אלה ירד חלקם של העובדים השכירים בעשר השנים שבין 2004 ו-2014 בעוגה הלאומית הכלכלית בארבעה אחוזים. הבהרה: חלקם של העובדים השכירים בהכנסה הלאומית בשנת 2004 היתה בשיעור 61%. כעבור עשר שנים ירד חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית ל-57%. ארבעה אחוזים אלה שוויים העכשיווי 37 מיליארד שקלים. אם נחלק את 37 המיליארד האלה בין כלל העובדים השכירים במשק, יתקבל עבור כל עובד סכום של 9,800 שקלים בשנה. כלומר שבממוצע יכול היה כל שכיר לקבל תוספת של 816 שקלים למשכורתו החודשית.

נתונים אלה הם מאד כלליים, ובכל זאת הם מחייבים אותנו להרהר בנושא ולהתמודד עימו. ההתמודות עם הנתונים והסקת המסקנות הם עניינו של כל אחד ואחד. אפשר לחפש באינטרנט ואפשר להתעניין במצעי המפלגות. אבל בין כך או כך, לא ניתן לפסוח על מחשבה טורדנית אחת, מה עם המגמה השוויונית שעליה מצביעה התורה, היכן האחריות החברתית ההדדית, ובהמשך, לאן חותרת החברה הישראלית?

מכל מקום איננו יכולים לפטור עצמנו בתירוץ, שאנו חיים בחברה קפיטליסטית דורסנית ואלה כלליה והמסורת אינה מענייננו.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com