המשכן נבנה מהתרומות הנדיבות של יוצאי מצריים, בין אם התרומה היתה בכסף עובר לסוחר או בטובין, היינו סחורות, בדים, עורות, תכשיטים, אבני חן וכל השאר שהיה דרוש לבעלי המלאכה…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויקהל – פקודי
בסמיכות עניינים ניסו חכמינו לברר, באילו אמצעים נבנה בית המקדש והיו ביניהם מי שהסיקו מהכתובים מסקנות שונות.
חכמינו מצאו אסמכתא לכך, שבית המקדש נבנה מכספיהם של בני העם. בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך הסתיימה בשעה טובה והכתוב מציין: וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָ“ה וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְהוָ“ה. פשוטו של מקרא, שהמלך דוד הקדיש כסף וזהב וכו‘ לבניית בית המקדש. אלא שהכתוב מסביר, שבנו שלמה לא השתמש בקָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו, באוצר שאגר אביו לבניית בית האלוהים. ואחרי שתמה המלאכה העביר את האוצר לקופת בית המקדש. ולכן נשאלת השאלה, אם שלמה לא השתמש באוצר שייעד אביו דוד לבניית המקדש, מאיין לקח את הממון הרב שנדרש לכך? אין על כך תשובה ברורה, אבל המקור היחיד שממנו יכול היה לבוא הכסף, היה העם. בתנ“ך לא צויין שהעם תרם לבנייה מרצונו החופשי, לכן יש להניח ששלמה השיג את הכסף בדרכי גבייה. ואם להסתמך על העובדה, שאחרי מות שלמב מרדו בני ישראל בשלטון השושלת הדוידית, אפשר להניח כמעט בוודאות, שהמיסים נגבו באמצעים רודניים.
המדרש מוסיף הסבר נוסף לאופן מימון הבית על ידי שלמה. קודם כל יוצא המדרש (ילקוט שמעוני מלכים א רמז קפו) מההנחה, שלשלמה היתה סיבה מסויימת שלא להשתמש באוצרות אביו למימון הבנייה. ולאותה סיבה מסויימת יש בפי חכמינו הסברים מנוגדים. יש מי שדורשים זאת לשיבחו של המלך דוד ויש מי שדורשים זאת לגנותו.
הדורשים לשיבחו מסבירים את גישתם כך: דוד צפה מראש, שעתיד בית המקדש להחרב. לכן פנה אל רבון העולמים בבקשה: כל מה שהפרשתי לצרכי בניית הבית, לקחתי ממקדשי האלילים, אותם החרבתי. והיה כאשר ייחרב בית מקדשנו יטענו אומות העולם, שאותם אלילים שאת מקדשיהם בזזתי התעוררו לפתע לפעולה נגד ישראל. אלים אלה, כך יטענו, גברו בכוחם על אלוהי ישראל והרסו את בית מקדשנו אשר נבנה מכספי מקדשיהם. וזו היתה ניקמת האלילים על בניית בית המקדש. ועל כן התפלל דוד וביקש מאלוהים, ששלמה בנו לא יזדקק בבנית המקדש לאוצרות שאסף הוא עצמו בביזת מקדשי הגויים ובכך יימנע הלעג והבוז של אויבי ישראל ומחריבי המקדש.
הדורשים לגנותו מסבירים: בימי דוד היה רעב בארץ: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה (שמואל ב‘, פרק כא). אוצרות רבים היו לו לדוד, הצבורים מכסף וזהב, ממה שהיה נוהג לצבור לבניית בית המקדש. בעת הרעב היה צריך להוציא אוצר זה ולהחיות בו את בני עמו ולא עשה כן. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא, בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בנין? מבטיחך אני שאין שלמה נצרך מהם כלום. פירושו של דבר, שמכל האוצר שצבר דוד לא ייעשה שימוש לבניית המקדש. בקיצור, טרח לחינם.
ומאחר ששערי הדרש והפשט לעולם אינם ננעלים, ייעשה כאן הנסיון, לגלות בטקסט המקראי גם פנים אחרות:
שלמה המלך לא השתמש באוצרות שעמדו לרשותו לבניית המקדש והעדיף לגבות את הכסף מהעם. מסיבה זו מרד העם בבנו ובממשיך דרכו רחבאם. רחבאם מאשש עובדה זו. הוא מעיד על אביו שהיה עריץ ושהוא עצמו מתכוון להיות אף עריץ גדול יותר (אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים; שמואל א‘, יב, יג).
דוד צבר אוצרות בביזת העמים אותם ניצח ובשוד מקדשיהם, וזה לגיטימי ומקובל. אבל האם אמת היתה בטענתו, שאוצר זה נועד לבניים המקדש על ידי בנו? אם אומנם זו היתה המטרה היחידה, לה נועדו האוצרות, ואילו דאגתו היתה נתונה לעם, כפי שניתן לצפות ממלך דתי ולא שאיפתו להירשם לדורות כמממן המקדש, יכול היה לוותר על האוצרות לטובת הזנת העם בשלוש שנות הבצורת. את בעיית מימון המקדש יכול היה להותיר לבנו, ואלוהים וגם ההיסטוריה היו מוחלים לו, על שלא בכספו נבנה המקדש.
מסופק אני, אם דאגתם של דוד ושלמה לא היתה נתונה קודם כל לעצמם. כדרך המלכים היה בראש מעייניהם לפאר את עצמם, להקדיש כספים לנושאים יצוגיים, על מנת להראות עושרם וגדולתם לעולם כולו, להותיר מורשת מהוללת, ואל נשכח את מנעמי החיים, אבל טובת העם לא היתה בסדר עדיפות ראשוני על סדר יומם הלאומי. זוהי דרכם של השולטים מאז ומתמיד. אם כי בהיסטוריה של עמנו ניתן למצוא גם שליטים, מלכים ומנהיגים, שהיו ענווים ואנשי מוסר ונשארו כאלו גם אחרי שהגיעו למשרותיהם הרמות. אלא שהם לא היו רבים בעבר ואשר להוה – על כך מוזמן כל אחד לתת בעצמו את דעתו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
