אין צורך להתעמק בלימוד פסיכולוגיה על מנת לדעת, שהשינאה היא תחושה הרסנית במיוחד. קשה לאדם לחיות בשלום עם עצמו, כאשר השינאה יוקדת בתוכו. וגם מי שלא חווה זאת מנסיונו האישי, יכול לתאר לעצמו מצב כזה…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: וישב
הפרשה שלפנינו מציגה בפנינו כבר עם פתיחתה דוגמה קלסית לתוצאות הרות האסון אליה יכולה להוביל השינאה. המדובר בשינאה שרכשו בני יעקב לאחיהם יוסף. תחילתה של שינאה זו מקורה בהתנהגותו הזדונית של יוסף. הכתוב אומר: וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. בהתאם לכתוב יש להניח, שיוסף לא אמר דיברי אמת כאשר הוציא לשון הרע על אחיו. להוציא דיבה, בעיקר רעה, היא מעשה נפשע, אשר גם המשפט העברי רואה בו את אחת העברות החמורות הפוגעות במוסר האנושי ובסדר הציבורי. אומנם בזמנו טרם היה קיים משפט עברי, אבל אין ספק, שלספר בגנותו של אדם מאחורי גבו נחשב בכל עידן ועידן למעשה מקומם. כל בר דעת יסכים לכך, שמעשה כזה מעורר זעם ותיסכול אצל הנפגע. לא רק שהכפישו את דמותו ופגעו בשמו הטוב בפני צד שלישי, אלא שאין באפשרותו לתקן את המצב. (בשפת היומיום יש לזה ביטוי מיוחד, והמבין יבין.)
הכתוב אומר לנו: וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וכאשר יוסף פוגש את אחיו וטרם שהספיק לומר להם שבכלל חלם חלום, מעיד הכתוב, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, כלומר שהשנאה כבר הספיקה להכות שורשים חזקים והופעתו בלבד יש בה לעורר את יצר ההרס. ואז הוא מספר את החלום שבו הוא מתנשא בשחצנות על בני משפחתו, ושוב חוזר הביטוי הזה: וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ.
תחושת השינאה, החוזרת ללא הרף עת שניתקלים במושא השינאה, יכולה להיות הרסנית לאדם השונא. הדרך הטובה ביותר להשתחחר מהמועקה, היא באמצעות סילוקו של המושא מהחיים. יוסף כידוע בא אל אחיו מרחק ימים מספר מהבית. כאשר האחים רואים אותו, הם מחליטים להתפטר ממנו פיזית, בקיצור להרוג אותו. כידוע, לבסוף מסתדר הענין, ובמקום להרוג אותו הם מוכרים אותו לישמעאלים לעבד והוא מובל לארץ זרה. עבור האחים הוא מחוסל פיזית ויצא ממעגל חייהם, ולנפשם הנאכלת משינאה באה פחות או יותר אתנחתא.
כמובן שיש עוד מכלול של היבטים נוספים ומעניינים לסיפור השינאה ומכירתו של יוסף. כמו למשל הסיבה להתנהגות הבלתי מובנת של יוסף. האם בגיל שבע עשרה הוא עדיין היה כל כך מפגר בהתפתחותו השכלית והרגשית שלא יכול היה לקלוט את השינאה שהוא מעורר בהתנהגותו. היבט מעניין נוסף, עליו עמדו כבר הפרשנים, הוא המקבילה בין הקריירה (אם אפשר לכנות זאת כך) של האב יעקב ושל הבן יוסף. לשניהם עבר די מפוקפק במולדתם, שניהם גורמים לשינאה המופנית אליהם. רק בנכר הם מתעשתים, לומדים להתאים את עצמם לסביבה החדשה, להתעלות ולפתח כישורים מיוחדים, והופכים למרות תחילתם הכושלת לאנשים גדולים, כל אחד על פי דרכו הוא.
התורה שלנו הינה תמיד אקטואלית. עד כמה שייראה הדבר מוזר, התנ“ך בן אלפי השנים נותן לנו גם כיום, בחיינו היומיומיים חומר למחשבה, ולא תמיד דווקא לנושאי דת ואמונה, אלא גם לתיאורים פרוזאיים מחיי קדמונינו. הסיבה טמונה כנראה בטבע האדם שאינו משתנה ובתורה, שכאשר היא מספרת לנו על אירועים עתיקים, קולעת בניתוח נפש האדם ובמניעיה לאותה נפש הפועלת גם כיום בליבם של בני דורנו.
מעניין לעניין באותו עניין: בני דורנו בהקשר למילת המפתח שינאה, שדובר בה לעיל. מי שקורא עיתונים או מסתכל על מסך הטלויזיה רואה מדי יום את ראשי העם ומנהיגיו, או את אלה שמתיימרים או שואפים להנהיגו, מתבטאים ללא הרף וללא מיגבלות או עכבות לגבי אנשים אחרים, כאשר לא רק נושאי „הדיבה הרעה“ בפיהם, אלא שהשינאה נוטפת משיפתותיהם.
הנפש הנורמלית, כל עוד היא נורמלית, שואפת להשתחרר מתחושת השינאה ההרסנית. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת, היא להשתחרר ממושא השינאה, לפעמים אפילו על ידי חיסולו או השתחררות אחרת מנוכחותו. מה יעשו כל אותם בני האדם המפזרים שינאה על ימין ועל שמאל, כאשר הנפש תגיע לרווייה מסויימת והיא תזדקק להשתחרר מהתחושות ההרסניות.
מבחינה פסיכולוגית, אם כי עניין זה לא נדון בתורה ואינני יודע אם נמצא לכך מקבילה בתנ“ך, ניתן להעתיק את השינאה ממושא אחד למושא אחר. במילים אחרות, במקום לחסל אדם מסויים או חוג מסויים של בני אדם שגרמו לשינאה ולתחושות ההרסניות, ניתן להעתיק את השינאה לגורם אחר, וזה, כממלא מקום, יחוסל איכשהו, ואפילו פיזית ותבוא הרווחה לנפש המעונה.
אותם המכפישים כיום זה את זה ומעוררים שינאה עזה, יצטרכו אולי יום אחד להיתדבר ואז – וזו השאלה – האם ייבחר מישהו מחוץ להעגל הנפשות הפועלות, שאינו נוגע לעניין, לשמש קורבן למושא השינאה ואפילו יהיה מועד לחיסול כזה או אחר.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
