הפרשה שלנו מתחילה במילים: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָ“ה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָ“ה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם…
למעשה הנושא שלפנינו הוא אותו נושא שנדון כאן בשבוע שעבר ועוד במקומות אחרים באתר זה. עניין השכר והעונש, הברכה והקללה, במקרה של קיום המצוות או אי-קיומן. עניין שבו התחבטו חז“ל ושבא לידי ביטוי בדיון התלמודי על קיום התורה והמצוות לשמן או שלא-לשמן. אלא שעניין זה אינו רק בעל משמעות תאולוגית, יש בו היבטים פילוסופיים.
נעשה מכאן לרגע קפיצת דרך לנושא שלא ממש חשוב לדון בו בהקשר שלנו, אבל הוא מעניין בפני עצמו. חוקרי המקרא מצאו, שספר דברים בנוי מבחינה ספרותית בדומה לחוזים שהיו קיימים אצל מלכי החיתים. החיתים היו כידוע אחת משתי המעצמות הגדולות בעת העתיקה, בתקופה מסויימת אף גברה על מצריים. מרכז ממלכתם היתה טורקיה של היום. לנו ידועים החיתים מהתנ“ך. אחד משרי הצבא של דוד המלך היה אוריה החיתי. אברהם אבינו קנה את מערת המכפלה מעפרון שהתגורר בחברון, שם חיו בני חת. השערה שלי, שעפרון וחברון, כמו סיחון מלך חשבון או כמו הר החרמון היו שמות חיתיים. שהרי בתקופת אברהם אבינו היו אבותינו, שבטי העברים, מעטים בכנען לעומת החיתים שהתפשטו כנראה במזרח הים התיכון ובני עמם ייסדו ערים.
מלכי החיתים במאות ה-15 וה-16 לפה“ס (בערך בתקופת אברהם אבינו) נהגו לערוך בריתות עם הווסלים. אלו היו בני אצולה, מפקדי צבא או אף בני עמים אחרים שבאו בקשרי ידידות עם מלך חת. ההסכם עם הווסל היה בעל נוסחה קבועה פחות או יותר. היו בו שלושה חלקים: מבוא, תוכן וסיומת. במבוא הוסבר הרקע להסכם, העבר והסיבה לעריכת ההסכם. החלק האמצעי עסק בהתחיבויות של הצדדים להסכם. הווסל התחייב לעבוד את המלך באמצעות תשלומי מיסים מן החי והצומח, וכמובן כספים. כמו כן היו אמור הווסל להשתתף עם צבאו במלחמות שניהל המלך. המלך לעומת זאת התחייב לשמור על הווסל ועל שלטונו במחוז שלו בעת הצורך וכיו“ב. בסוף ההסכם הושפעו ברכות על הווסל וכן נימנו איומים נוראיים למקרה שהווסל לא יקיים את ההסכם. בין האיומים דובר לפעמים גם על עונשים שייענש הווסל על ידי אליל מסויים שהיה אז על תקן אלוהי.
יש חוקרי מקרא הרואים בספר דברים מקבילות להסכמים אלה. המדובר בברית בין אלוהים לבני ישראל. רעיון מעניין.
אבל חכמינו לא קיבלו את ההסכם בין אלוהים לבני ישראל כפשוטו, אלא הכניסו בו שיפורים בצורת פירושים. אחד החשובים שבהם הוא הפירוש שכבר עסקנו בו. שאלת קיום התורה (כולל המצוות) לשמה ושלא-לשמה. על פירוש הביטוי שלא-לשמה היה לי ויכוח עם ידיד פילוסוף. הסברתי לו את הכוונה בביטוי זה על ידי דוגמה. אימרה שגורה ונפוצה במסורתנו: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ (קוהלת יא). כאשר האדם מפזר למשל מצרכי מזון על המים או נותנם לעניים, אין הוא מצפה לתמורה. למרות שיש באימרה זו רמז, כאילו המתן אמור להשתלם ברוב הימים. אבל לסמוך על כך זו אשלייה גרידא, ואיש גם אינו תורם תרומה מתוך כוונה לקבל על כך תמורה ביום מן הימים.
הידיד חולק על פרשנות זו, שהיא לדעתו פשטנית מדי. לטענתו גם אם אין התורם מקבל תמורה, הוא בכל זאת נהנה בצורה כלשהי. למשל התחושה שהוא עשה מעשה טוב, ושהוא אדם טוב יותר. יש בזה אולי להעלות את חשיבות העצמית, הביטחון העצמי וכדומה. וזה כשלעצמו תמורה נאה ביותר. לטענתו אין מכל מקום עניין כזה שנקרא, קיום מצווה לשמה. תמיד יש בעשיית מעשה טוב פן אנוכי, אגואיסטי. טענתו אכן היתה משכנעת לכאורה.
אבל, וכאן אני מגיע לנקודה תאולוגית-פילוסופית, גם אם קיום מצווה יוצר תחושה נעימה, היא איננה בהכרח אנוכית. קיום המצוות עושה את האדם לאדם שלם יותר בהתאם להשקפתו של הרמב“ם. שלמות זו היא מעין קירבת אלוהים. אין אפשרות להגיע לרמתם של אברהם אבינו או משה רבנו. אבל יש אפשרות, ואפילו המחוייבות של אדם מישראל בהתאם לחז“ל, לחפש את קירבת אלוהים, שהיא במילים אחרות גם הנסיון להגיע לשלמות נפשית או נקרא לזה שלמות אנושית. לכן אין לדעתי לראות בקיום מצוות ומעשים טובים סיפוק של צרכים אנוכיים, גם אם לכאורה הם ממלאים את האדם בתחושה נעימה. אני רואה בזה יותר את מימוש הפוטנציאל של שלמות האדם. בקיום המצוות לא עושים טובה לאלוהים, אלא מנסים להתקרה אליו. וככל שהאדם זוכה ליותר שלמות הוא גם שלם יותר עם עצמו. ההתקרבות למימוש השלמות היא ללא ספק תחושה חיובית, ויש מי שרואה בזאת זכייה בהארה, ולכן מה דופי ניתן למצוא בכך?
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
