פלוני אחד בשם אריק הפנה אלי בשאלה באתר האינטרנט של פרשת השבוע. הוא ביקש שאבהיר לו, אם אני אורתודוקסי או רפורמי…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: מסעי
תחילה חשבתי להתעלם מהפנייה ולא להתייחס אליה. השאלה עצמה די מסובכת, מהסיבה הפשוטה, שעצם ההגדרה של יהדות רפורמית ואורתודוקסית אינה קלה, במידה שהיא בכלל אפשרית. בין האורתודוקסים קיימים זרמים שונים וגם בין הרפורמים יש כאלה ויש כאלה. כתיבתי השבועית על פרשת השבוע היא ללא תמורה חומרית. אפשר אפילו לומר, שזו עבודה לשם שמיים, להגדיל תורה ולהאדיר. וגם למען זכרון אבותי. מכל מקום יש מי שמעריך את הניתוחים שלי ויש מי שאינם שבעי רצון. ובנוסף, מה איכפת לפלוני בכלל, באיזו צורה אני עובד את הבורא ואילו מצוות אני מקיים.
במחשבה שנייה נראה לי דווקא מתאים לדון בשאלה זו, שנקודות מוצא לדיון בהם ניתן למצוא למכביר בפרשות שבוע רבות וגם בזו של השבוע.
בפרק האחרון של חומש במדבר פונים ראשי האבות ממשפחות בית יוסף אל משה רבנו בשאלת הבהרה. כבר מספר פרקים לפני כן (פרק כז) נדונה בעיית בנות צלופחד. בנות אלה פנו אל משה בטענה, שמאחר שאביהן נפטר ללא יורשים זכרים, מגיע להן לרשת אותו אף על פי שלפי הכלל רק בנים היו יורשים. משה שאל את ה‘ ונקבע הכלל, שבנות יורשות בנכסי אביהן, במידה ואין יורשים זכרים. בעייתם של ראשי בית יוסף היתה, שאם בנות צלופחד אומנם תירשנה ואם הן תינשאנה לגברים בני שבט אחר, תעבור במשך הזמן אותה חלקת אדמה, שבחלוקת הארץ לשבטים נועדה למשפחת צלופחד לשבט אחר. על כך משיב להם משה: … כֵּן מַטֵּה בְנֵי-יוֹסֵף דֹּבְרִים. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָ“ה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. על פי פשוטו של מקרא יש להבין מכאן, שמשה התיר לבנות צלופחד להינשא למי שירצו, בתנאי שהבעלים ישתייכו לאותו שבט עצמו.
אם ההלכה היתה מיושמת על פי עיקרון זה, לא היו השבטים מתערבבים ביניהם וכל שבט היה מתפתח בנפרד ועם ישראל היה מתפורר תוך זמן קצר. מצב בלתי אפשרי ובלתי מתקבל על הדעת ויש להניח שמעולם לא יושם. לאחר מאות שנים מצאו חז“ל דרך להוציא את הכתוב מידי פשוטו והסבירו שכוונת משה היתה, שבנות צלופחד היו רשאיות להינשא על פי בחירתן, אלא שניתנה להן העצה להינשא לקרובי משפחה מהשבט עצמו („אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים“; בבא בתרא קכ ע“א). אפשר לומר אם כן, שחז“ל ערכו רפורמה בכתוב. התלמוד מלא בדוגמאות של שינויים שערכו חכמינו בהבנת הכתוב במקרא ואף בביטול מצוות, פשוטו כמשמעו.
אחד מגדולי חכמי ישראל, הלל הזקן (המאה הראשונה לפה“ס), לא רק ששינה את הכתוב בתורה במקומות שונים, אלא אף ביטל בצורה ברורה וחד משמעים מצוות מדאורייתא. למשל את הכלל שנשים בלידתן היו חייבות להביא קורבן לבית המקדש. מאחר שנשים רבות היו עניות וכספן לא בספיק עבור הקורבן, הן פסקו מללדת. הלל הזקן ראה במצווה זו סקנה לקיומו של עם ישראל וביטל אותה כליל. כלל נוסף שביטל היה עניין שמיטת החובות בשנה השביעית. איכרים רבים שהיו זקוקים להלוואות לא מצאו מלווים, כי אלה חששו שעם השנה השביעית יתבטל החוב ולא יוכלו לגבות מן החייב. על מנת למנוע מהאיכרים פשיטות רגל ומכירה לעבדות, המציא הלל שטר-חוב שקרא לו פרוזבול. שטר זה ביטל למעשה את מצוות שמיטת החובות ובכך עקר מצווה מהתורה. זה לא עבר ללא התנגדות של חכמים אחרים. עוד שלוש מאות שנה לאחר מכן טען האמורא שמואלבעניין זה: „פרוזבול זה, עלבון לדיינים הוא, אם היה בכוחי – הייתי מבטל אותו“.
דוגמאות רבות על שינוי ואף ביטול הלכות ניתן להביא מאלפיים השנים האחרונות. רבנו גרשום מאור הגולה ביטל באמצעות חרם את הפוליגמיה. אף לרמב“ם קמו מתנגדים רבים. אפשר לומר, שחכמי ישראל הגדולים ערכו מפעם לפעם רפורמות, על מנת להתאים את תורת ישראל למציאות שבה חי עם ישראל. וזאת בהתאמה עם התורה עצמה, שבה נקבע:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה).
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ (דברים ד‘ א).
מכאן למדו חז“ל, שהמצוות וקיומן ניתנו על מנת לאפשר לעם להתקיים (בכבוד), ולחיות, במובן של מניעת סבל ומוות.רק בשלוש עבירות חייב אדם למסור את נפשו ולא לעבור עליהן, והן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
אין זה מתפקידי לקבוע מה נכון ומה לא נכון בגישה האורתודוקסית לדת ובהבנת הרפורמים את מצוות התורה. אם אצליח לגרום לקוראים להגות במסורת ישראל ובמציאות החיים, בניגודים ובהתאמות בין הללו, הצלחתי במשימתי.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
