Paraschat haSchawua: Chaje Sara – Toldot

0
25

פרשת חיי שרה מתחילה בדיווח על מותה של שרה אימנו. במילים ספורות בשני פסוקים בלבד מסתיימים חייה. המעניין הוא שעל מותה של שרה אנו שומעים מיד לאחר פרשת העקידה…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: חיי שרה, תולדות

חז“ל עמדו כמובן על סמיכות שתי פרשיות אלה ונתנו לזה גם הסבר הגיוני:

„ויבא אברהם לספוד לשרה, מהיכן בא? … מהר המוריה, ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקידה ל-ויהיו חיי שרה“ (מדרש רבה). אין ספק שאמא בגיל מופלג זה השומעת שעמדו לשחוט את בנה יחידה, ליבה לא יעמוד בזה. אלא שרמז לכך אנו מקבלים כבר בתחילת סיפור העקידה. התורה מתחילה את הסיפור במילים: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם (בראשית כב,א). פתאום חורגת התורה מסיגנון הדיווח שלה, מקדימה ומסבירה לנו את מה שאלוהים עומד לעשות. זאת במקום להתחיל בפסוק ב‘: וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וכו‘. אני מוצא לכך הסבר פשוט. מי שערך את התורה, בין אם היה זה משה רבנו, עזרא הסופר או מישהו אחר, רצה לחסוך מהקורא את סיפור העקידה המפחיד והנוראי של שחיטת יצחק כקורבן. ברגישותו הרבה של העורך ובדאגתו לקורא, שמא ייתקף בבהלה, הוא מנסח מראש את ההקדמה בצורה כזו, שהקורא יבין, שכל הסיפור התרחש בעבר (נִסָּה) והיה בסך הכל נסיון שאין לחשוש שיהיה לו סוף מר.

סיפור נהדר הוא סיפור השתדכותו של אבינו יצחק ורבקה אימנו. ראשית שומעים אנחנו, שאברהם מטיל על זקן-ביתו לנדוד לחרן, ולחפש לבנו כלה מקרובי משפחתו, על מנת שבנו לא ינשא לאחת מבנות כנען. לא יותר פשוט לקרוא לבן ולהגיד לו למה שאביו מצפה ממנו? כנראה שלא. יכול להיות שאברהם חושש, שיצחק לא יהיה נלהב לשבת על גב חמור במשך מאות קילומטרים, יכול להיות שיצחק הוא פשוט עצלן, יכול להיות שבנות כנען מוצאות חן בעיניו. אנחנו לא יודעים על כך דבר. יכול גם להיות שאברהם לא רצה להסתכן בכך, שיצחק יסתבך בקונפליקט, היינו שיצחק ירצה מצד אחד לסרב לבקשת אביו ומצד שני לא ירצה לעבור על מצוות כיבוד אב ואם.

אמנם מצוות כיבוד אב ואם נוסחה בתורה בתקופה מאוחרת הרבה יותר, אבל הנימוסים בין בני האדם היו קיימים כבר אז. ובהקשר זה כדאי לקפוץ לתקופה מאוחרת יותר בתולדותינו ולבחון את מצב המצווה האמורה. בהתאם לחז“ל חייבים הילדים לציית להוריהם מטעמי מצוות כיבוד אב ואם. אולם קיימים שלושה חריגים, אשר בייחס אליהם רשאים הילדים לסרב לבקשת ההורים והם: בחירת בת זוג לנישואין, תלמוד תורה והעלייה לארץ ישראל. אשר לבחירת בת זוג, העניין מעצמו נראה הגיוני. אי אפשר לחייב את הבן לשאת אישה שאינה מוצאת חן בעיניו ולחייבו לבלות איתה את כל חייו. (אם כי אנחנו יודעים מנסיון של מאות בשנים, שבמשפחות רבות בחרו ההורים את בני הזוג ולא שעו לדברי חז“ל, ואני חושש שגם היום יש די מקרים כאלה.) עניין תלמוד תורה גם כן כמעט מובן מאליו, באשר אין מצווה שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה רק תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לפי שאמרו „תלמוד תורה כנגד כולם“ (פאה א, א). ולכן מי שרוצה ללמוד יותר ממה שהאב חושב לנכון, אין מצוות כיבוד אב ואם מונעת זאת ממנו. אשר לעניין העלייה לארץ ישראל, יש כאן נקודה מעניינת שרצוי לעמוד עליה. אם הבן רוצה לעלות לארץ ישראל, אולם האב חושב שרצוי שהבן יישאר עם ההורים, למשל מכיוון שהם חולים או מכל סיבה אחרת. והבן רוצה לעלות ארצה, לא ניתן לחייב את הבן להישאר עם ההורים בגולה מטעמי כיבוד אב ואם. מאידך חייבים להדגיש, כי מבחינת ההלכה לא קיימת מצווה של עלייה לארץ ישראל. ירצו יעלו, לא ירצו לא יעלו. עובדה שהיהודים האדוקים בדת ישבו מאות בשנים בגולה ולא טרחו לעשות מאמצים לעלות. היפוכו של דבר, דווקא היהודים האדוקים ביותר סרבו לעלות, על מנת לא לדחוק בקב“ה לשלוח את המשיח עד שיעלה על דעתו של מקום להביא לביאת המשיח.

אביא דוגמה אישית: במשפחת אבי ז“ל, משפחת רבנים ודיינים מזה דורות רבים, העלייה נחשבה למינות, כלומר לאיסור. כאשר רצה אבא ז“ל לעלות עם משפחתו ארצה, וזה היה בשנת 1939 בעת שהיטלר שלח את זרועותיו לארצות אירופה, נסע אבא אל אביו, שהיה גר בכפר מרוחק משהו, על מנת לקבל את רשותו ואת ברכתו לעלייה לארץ ישראל, אם כי מבחינת ההלכה לא נזקק לרשותו, אבל מבחינת כיבוד אביו ראה לנכון לבקשו.

נחזור לסיפור השידוך. מסיפור ההיכרות של עבד אברהם עם רבקה ליד הבאר, מסיפור ההיכרות של יעקב אבינו ורחל ליד הבאר, מסיפור ההיכרות של משה רבנו ואשתו ציפורה ליד הבאר, אנחנו רואים נוהג מסויים. נראה שהיה מקובל בעת העתיקה, שהבאר היתה מקום המפגש של נערות ובחורים צעירים. הנערות היו במידה מסויימת עצמאיות ולאחר שמצאו מחור מתאים, היו מציגות אותו בפני ההורים. כמו כן אנחנו לומדים מסיפור רבקה, שההורים גם נהגו לשאול את הבנות לרצונן (כמובן לא תמיד): נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת-פִּיהָ (בראשית כד, נז).