בפרק כט פסוק כח אנחנו קוראים את האמירה הקצרה בת שמונת המילים: הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָ“ה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם …
ניצבים וילך – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
פירושים רבים ניתנו לקביעה זו, ביניהם בעלי עמקות, ביניהם שיטחיים ואף מיסתוריים ודמיוניים שאינם מתאימים לחשיבה הגיונית.
אלא שבנוסחו של משפט זה אין צורך לחפש הסברים ניסתרים. הוא אומר בפשטות, שאת הנסתרות, אותם עניינים שהאדם לעולם לא יוכל לרדת להבנתם, כגון סודות הבריאה וצפונות המחשבה של הפרט, שמורים לקב“ה בלבד. הם שייכים לתחום שלמעלה מהשגתנו ואין טעם ואולי אף חל איסור על הניסיון להיכנס לתחום זה ולנסות להבין את מה ששמור לו-יתברך, והחובה להימנע מהסגת גבול האלוהות. לעומת זאת הדברים הניגלים, כלומר אלו שהאדם מסוגל היה להבינם בשיכלו בעת מתן תורה, ואלו שנתגלו לנו באמצעות המדעים מאז כתיבת התורה וכן אלו שעתידים להחשף בעתיד, הם נחלתו של האדם. מחציתו השנייה של פסוק זה, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, מטילה על האדם את החובה, לקיים את מצוות התורה.
פסוק זה מבטא במילים ספורות אמת תאולוגית, אפשר גם לומר אמת אמונית חשובה. היא באה לידי ביטוי באחד הפיוטים היפים מראשית ימי הביניים, אשר מצא את דרכו לתפילת יום הכיפורים. הסיגנון מקסים בעיברית הישנה שלו, והתוכן חשוב ביותר:
אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם, וְתַעֲלוּמוֹת סִתְרֵי כָּל חָי, אַתָּה חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב … אחד הדברים שבני תמותה תמיד יערגו לו אבל לעולם לא יוכלו להשיגו, היא הגישה למחשבות הזולת ותחושותיו וחשיפתן, עניין השמור לו-יתברך לבדו. יומרתם של מיסטיקנים בחסידויות השונות, ושל אנשי הקבלה להבין את „הַנִּסְתָּרֹת לַה‘ אֱלֹהֵינוּ“, היא הסגת גבול האלוהות האסורה על המאמין.
האוטופיה של ימות המשיח
בפרשה שלנו יש מי שמוצא רמז למצב שישרור עם בוא המשיח. הפסוק (דברים ל, ו):
וּמָל יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.
על פי הרמב“ן ועל פי פרשנותם של אנשי קבלה אחרים, הכוונה במילה הראשונה בפסוק, שבסוף הימים ימול ה‘ את ליבם של בני ישראל, כך שלא יישאר עוד גורם של רשע או של יצר הרע בלב היהודי ואז יהיה הלב פנוי רק לאהבה את ה‘ ולעבדו. וההיגיון של פרשנות זו הוא, שמצב אידיאלי כזה יכול להתקיים רק עם בוא המשיח.
מצב זה דומה למצב שהיה קיים עם בריאת האדם וחייו בגן העדן. האדם היה חסר תאוות או רצונות. הוא לא היה חייב להחליט בין טוב לרע, בין עשיית מעשה טוב או מעשה רע, כי טוב ורע לא היו קיימים כלל. ורק כאשר גורש מגן העדן, החלו תאוותיו ורצונותיו, הוא חייב היה להחליט בעצמו על דרכו בחיים, כיצד יילחם את מלחמת הקיום ובעיקר: אם לעשות טוב או רע.
סימוכין לדעה זו מוצאים חסידי התיאוריה הזו בדברי קוהלת (יב, א): וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ. במילה „חפץ“ יש להבין כביכול „רצון“. כלומר שכאשר יבוא המשיח לא יהיה לאדם עוד רצון כלשהו, כי הוא יעשה מעצם טבעו את המעשה הנכון והראוי. לא יהיה עוד קונפליקט פנימי בין מה שראוי לעשות לבין מה שלא ראוי, כי הטבע שלו ישתנה באופן מהותי והוא יעשה תמיד את מה שראוי בעיני ה‘, כי זה יהיה טבעו. כך ראו האוטופיסטים וכך אולי רואים גם היום החסידים השוטים את התממשותם של ימות המשיח. לכאורה זה נראה יפה ואידיאלי, נופת צופים.
במחשבה ביקורתית נראה מצב אוטופי זה מחריד. אדם ללא רצון? לשבת כל העת תחת הגפן או התאנה וליהנות מהשמיים הכחולים והשמש הזורחת? ומה יניע את האדם בכלל לחשוב? הרי לא יהיה לו על מה לחשוב. הוא יפסיק לחשוב, יפסיק להמציא, יפסיק אף לדבר, וכנראה שעם הזמן ייהפך לבעל חי חסר דעה. גם לימוד התורה לא יהיה מעניין, כי הוא במילא יקיים את המצוות, יעשה רק את הטוב וידע מראש – באמצעות השינוי האלוהי בטבעו – מה טוב ומה רע.
כיצב לא הבינו המלומדים וחכמי התורה, כמו הרמב“ן, את האבסורד שבאוטופיה זו. ומדוע לא שמעו בקולו של הרמב“ם שאמר על ימות המשיח: „לא יידע אדם היאך יהיו, עד שיהיו“. האם יש אמירה הגיונית מזו?
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
