במאה ה-י“ח החל רעיון השוויון החברתי להתפשט באירופה. אחד מהוגיו המרכזיים היה ז’אן-ז’אק רוסו, שפירסם בשנת 1762 את חיבורו בשם „האמנה החברתית“. הרעיון שעמד במרכז גישה זו, היתה האמונה בשוויון בין בני האדם ובריבונות הנתונה בידי העם בזכות עצמו. העם הוא הריבון ולכן כל גם אחד מפרטיו, והקולקטיב הזה, המורכב מהפרטים הרבים, הוא השליט העליון…
כי תבוא – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
ייתכן שמשה רבנו עה“ש הקדים בהגותו את הוגי הדעות של העת החדשה, מכל מקום דאג לכך, שהעם וכל אחד מפרטיו יתחייב לשמור את חוקי התורה גם אם אינו מחוייב מתוקף אמונתו באלוהי ישראל או מתוקף חששו ממימושם של איומי התוכחה.
בפרק כ“ז משמיעים הכוהנים את הכללים החשובים ביותר בצורה של קללה לכל מי שלא יקיים את המצוות המוקראות והעם משיב במקהלה „אמן“ על כל מצווה שהוזכרה. הכללים החשובים ביותר, להוציא את אלו המתייחסים לכללי הטקס, לטוהר המשפחה ויחסי המין, הן המצוות הסוציאליות. ועל אלו התחייבו אבותינו: ארור מסיג גבול רעהו. ארור מטעה עיוור בדרך. ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. ארור מכה רעהו בסתר. ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי, וכל אחת ממצוות אלה התקבלו באישור „אמן“.
עם ישראל החי בציון ברובו אינו שומר על כללי הדת, מאידך מזכיר ללא הרף את השתייכותו האתנית לאבותיו אברהם, יצחק ויעקב ולשבט יהודה מימי בית ראשון. עם ישראל זה גא במורשת שהנחילו לו יוצאי מצריים והנודדים במדבר. מורשת זו מכילה גם את ההתחייבויות של אותם אבות על אותם כללי האמנה, אותם אישר כל אחד מבני העם באמירה „אמן“.
אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ
כלומר שרק מי שחטא ופשע ייענש על מעשיו הוא ולא על מעשיהם של אחרים. ואילו בפרשתנו אין הוא עושה הבחנה. איך זה מתיישב עם הכלל לעיל. האם אותם עניי העם, שידם אינה משגת לקנות מזוזה לפתח בקתתם יהיה דינם כשל שועי העם המושחתים היושבים בארמונות פאר ומנעימים חיים או הכוהנים הנהנתנים, אשר בהכנסות המקדש הם עושים לביתם.
אין מנוס מהמסקנה, שמשה רבנו מודע לעובדה, שהתממשות חזונו האפוקליפטי במקרה שהעם יסור מהדרך הטובה, תפגע בקולקטיב כולו הנקרא עם ישראל. אכן ענישה קולקטיבית. מושג נוראי וחמור מאין כמוהו, המעורר שאלות קשות בתחום המוסר, הפילוסופיה, תורת הענישה, אשר אפילו בעולמנו הנאור פחות או יותר, אלפי שנים אחרי משה רבנו, טרם גובשה או התפתחה גישה כללית מוסכמת להתייחסות אליה. נראה שבעייתיות הענישה הקולקטיבית לא נעלמה מאדם חכם זה. הוא הבין, שפשעים המבוצעים נגד האנושיות או נגד חלקים בעם עצמו בשם הקולקטיב, גם אם קולקטיב זה מוגדר כעם ישראל, חייבים להתכפר על ידי הקולקטיב כולו. אומנם לא ניתן להוכיח את אשמתו של כל פרט בקולקטיב ואין ספק שיחידים רבים בקולקטיב אף התנגדו בסתר, לעיתים אף בגלוי, לביצוע הפשעים, אבל גם אם לא אשמו, לא ניתן לשחררם מאחריות. הפשעים בוצעו בשם כולם, גם אם ללא ידיעתם, והם יושבים, כאימרה המפורסמת, באותה הסירה, ועונשם יהיה דומה לזה של הפושעים עצמם.
כַּבֵּד אֶת ה‘ מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ (משלי ג,ט)
איך מכבדים את ה‘ מהתבואה ומההון? הגמרא מפרשת אימרה זו: „איך אתה מכבדו? כאשר אתה מפריש… מעשר עני…ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים ואת הרעבים ומשקה את הצמאים…“ (ירושלמי, פאה, פרק א, הלכה א).
במישנה הושוותה בנוסף גמילות חסדים לעבודת הקורבנות.
המצוות שאנו מכנים אותן סוציאליות, הן למעשה ולהלכה מצוות שהאדם חייב לקיים אותן כלפי ה‘. למי שיש לו תחושת סולידריות עם הזולת ועוזר לנזקק, זה יפה וחשוב. אבל האדם הדתי מחוייב לכך ואין זה בבחירתו, בדומה למחוייבותו לצום ביום כיפור.
לבסוף סיפור המבהיר את הנושא באופן בדיחותי: שני קבצנים נהגו ללכת מדי ערב שבת אל הגביר וכל אחד היה מקבל מטבע. יום אחד הופיע קבצן אחד לבדו וביקש גם את המטבע עבור השני. שאל אותו הגביר, מדוע השני לא בא. ענה הקבצן, שחברו נפטר. אמר לו הגביר: אז מה פתאום שאתן לך שני מטבעות? השיב הקבצן: האם אתה צריך ליהנות מזה שחברי נפטר?
פירושו של דבר: חובתו של העשיר להמשיך ולקיים את מצוות המתן, והקבצן מאפשר לעשיר לקיים מיצווה זו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
