הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. איזה מילים, איזה פיוט. כדאי לקרוא…
האזינו – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
כשש מאות שנים לאחר משה מתנבא הנביא הגדול ישעיהו במילים דומות. נבואותיו נפתחות במילים: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה‘ דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי (ישעיהו א, ב).
אפשר כמעט לחשוב שהאחד העתיק מהשני. אבל כאשר קוראים את ישעיהו, שומעים את קולו הרועם מזעם וייאוש, בתוכחתו לעם ישראל והוא מעיד עליו את השמים והארץ. לעומת זאת משה רבנו, אדון הנביאים, מדבר בנחת, כאשר הוא קורא את השמים והארץ להיות עדיו בדבריו האחרונים, בצוואתו לעמו, את העם שהוציא ממצרים על מנת להביאו לארץ המובטחת.
צוואת משה היא ארוכה ויש בה הכל. עבר, הוה ועתיד. חורבן וגאולה, אבדון ותקומה. וכל זה קשור כמובן בנאמנות לה‘ ובקיום המצוות. אותן המצוות והחוקים שמשה טרח להסביר וללמד את העם במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר.
מעניין אבל, שגם ברגעי חייו האחרונים, אחרי שנאמר לו שהוא עומד למות, מברך משה את העם, את כל השבטים, כל שבט בנפרד. בקטע האחרון שבתורה, בסוף ספר דברים, מתואר מותו של האיש הגדול הזה.
קברות צדיקים
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה‘ בְּאֶרֶץ מוֹאָב… וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב … בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (פרק לד, ה).
כבר עמדו מפרשים חדשים גם ישנים על כך, שחסד גדול עשה הקב“ה לישראל, שהעלים מאיתנו את קברו של משה. אין ספק שאם מקום קבורתו היה ידוע, היה הופך מקום קדוש ואתר עליה לרגל. פולחן הקברים הידוע מאז ימות עולם, מאז מצרים הקדומה ואתריה, נשתמרו עד עצם היום הזה. אמונה אלילית זו דבקה כספחת ממארת גם בעולמה של היהדות.
הרמב“ם, כותב בנושא בית הקברות: מציינין את כל בית הקברות, מקימים על כל קבר מצבת-זיכרון לזיהוי המקום. ועל קברות הצדיקים לא מקימים מצבות, שדבריהם הם זכרונם ולא ייפנה אדם לבקר הקברות.
סופיזם (כשל לוגי)
על נושאים מטפיזיים, כלומר עניינים שהם מעבר לעולם הגשמי והנסיון החושי, אין לנו מידע בלתי אמצעי וניתן לדון בהם רק באמצעות השימוש בהנחות. אנו יכולים רק להציג הנחה, שעליה אנו מנסים לבסס דעה ולאחר מכן לבחון אם התוצאה סבירה ומתאימה לגישה שלנו (או לאמונתנו) ואם היא עומדת במבחן החשיבה הביקורתית.
המדובר בשתי הנחות יסוד שאינן מתיישבות זו עם זו. על פי ההנחה האחת השכר והעונש תלויים אך ורק במעשי האדם עצמו ובידו חופש הבחירה בין עשיית טוב או רע. זאת מלמדים אותנו התורה והנביאים וזהו אחד היסודות העיקריים בדת ישראל. על פי ההנחה השנייה אלוהים הוא כל-יכול ולכן הכל צפוי לפניו – הכל גלוי וידוע מראש. הוא יודע וצופה מראש את העתיד ואת המעשה שעתיד כל אדם לעשות ברגע נתון כלשהו. סתירה מובנית. חכמים רבים ניסו לתת הסברים שונים ואף משונים לניגוד לוגי זה.
לעומת זאת אנו יכולים להיתלות בדברי הרמב“ם, גדול חכמי ישראל, בעל החשיבה הרציונלית, השולל עקרונית את תורת הגזירה הקדומה. במשנה תורה, הלכות תשובה פרק ה הלכה ה, הוא אומר (בהשמטות קלות ובשינויי לשון מעטים): „שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה. האם קודם שזה קורה, ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע? אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ולבסוף יהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו. כבר בארנו שהקב“ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא-יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של הבורא. אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נדע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה“.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
