שופטים – פרשת השבוע

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף – לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כלומר שזכות ירושת הארץ בטלה כאשר רדיפת הצדק ניזנחת…

שופטים – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

אחד המשפיעים בזרם האורתודוקסי במאה ה- 19, רש“ר הירש, מפתח את הפסוק הזה בצפייה לתקומת המדינה היהודית בנחלת האבות ולדרכי התנהלותה ומעניק לו משמעות פוליטית:
„הצדק יהא התכלית העליונה והיחידה של הכלל הלאומי, ויש לשאוף אל הצדק רק לשם הצדק עצמו, ואילו שאר כל השיקולים חייבים להשתעבד לתכלית זו. ואין ‚צדק‘ אלא עיצוב כל היחסים של היחיד ושל הכלל על פי הדרישות של תורת ה‘. תפקידו היחיד של ישראל הוא לרדוף את הצדק ללא הרף ובכל ההתמסרות, למען תחיה וירשת וגו’…. ודבר גדול למדנו מכאן: ירושת הארץ תלויה ועומדת בכל רגע, והמדינה היהודית חייבת לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק“.

ייתכן שאחד מקווי האופי של עם ישראל, שחיי קוממיות ראויים ייתכנו רק כאשר התנאי של רדיפת הצדק מתורגם למציאות.

היריבות בין שאול המלך ושמואל הנביא

לקראת המלחמה שבה ניצח שאול המלך את עמלק, נצטווה שאול: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל א‘ פרק טו). שאול לא ביצע את מה שהוטל עליו על ידי הנביא. המדרש תולה בסיפור זה עניין אחר לגמרי, עניין רצח המונים חפים מפשע.

המידרש מתייחס לצו דלעיל ופותח בויכוח עם הקב“ה. שאול מתרעם על הוראת אלוהים והמדרש שם בפיו את המילים הבאות:
„ומה נפש אחת, אמרה תורה, הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו?“ (מסכת יומא כב ע“ב). חז“ל מזכירים את עניין עגלה ערופה, וטוענים, שרציחתו של אדם אחד ויחיד חמורה עד כדי לקיים טקס שיכפר על מעשה הרצח עבור כל ישראל. והנה כאן מצטווה המלך כלאחר יד להכחיד עם שלם על הטף, הנשים והזקנים. נראה שחז“ל ניצלו מריבה זו בין המלך שאול לבין שמואל הנביא, כדי להביע את מורת רוחם לרצח עם ולהריגת חפים מפשע.

אמונות טפלות אסורות מהתורה

מה אנחנו חושבים, כשאנחנו רואים בכתבת טלויזיה קוסם בשבט אפריקני מנסה לרפא מי מחברי השבט, שסובל ממחלה כלשהי.

עכשיו נעביר את המבט מהטלויזיה לראי ונסתכל במראה הניבט אלינו משם. גם אצלנו, ובכלל בחברה המערבית, יש רבים המאמינים בכוחות על-טבעיים, שהאדם יכול להשתמש בהם ולנצלם לטובתו. כגון האמונה בכשפים, שדים, מופתים, לחשים, קמעות, סגולות שונות, רוחות-מתים, אסטרולוגיה ועוד ועוד. התורה אסרה את הדברים האלה מכל וכל.

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.

התורה לא מתייחסת לאמונות טפלות אלה בסלחנות. היא משווה אותם אפילו לקורבנות אדם, שזו עבירה חמורה ביותר. ולמה הקפדה יתירה זו? יש כאן מומנט חשוב של עבודה זרה, היינו עבודת אלילים. כי מי שמאמין בכוחות על טבעיים, מאמין שניתן לשנות את סדרי בראשית שקבע הקב“ה, להשפיע על מהלך העולם באמצעים שהם מחוץ לטבע, באמצעים שלא בורא העולם אחראי להם. יש כאן תחרות עם אלוהים, שרק הוא הקובע את סדרי העולם. כאילו קיים עוד כוח נוסף, מקביל לאלוהים או בצידו.

הרמב“ם, גדול ההוגים והפוסקים ביהדות, משווה את האמונות הטפלות לעבודת אלילים ממש. אבל כרופא הוא הבין, כי במקרים חריגים אפשר להתיר את השימוש באמצעי ריפוי לא-טבעיים, כאשר החולה מאוד רוצה בכך. כי הוא הבין את המומנט הפסיכולוגי, כלומר, שהאמונה באמצעי ריפוי שאינו מוכר כמרפא, יכולה לעזור בריפוי.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com