מטות – פרשת השבוע

לפני שבני ישראל עוברים את הירדן בדרכם להתנחל בארץ כנען, מבקשים השבטים ראובן וגד, שהם בעלי מקנה רב, להתנחל במזרח הירדן, כי השטחים מתאימים לגידול צאן ובקר. הם מבטיחים למשה, שהם ישתתפו במלחמה לכיבוש הארץ בטרם שיעסקו בהתיישבות בנחלותיהם. משה מודיע להם, שבמידה ויקיימו את הבטחתם – וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה‘ וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר לב, כב)…

מטות – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

על כך אומר המדרש „כשם שצריך לצאת ידי המקום, צריך האדם לצאת ידי הבריות“. ויש כאן רעיון עמוק. אצל הנוצרים קיימים מסדרים של נזירים וגם נזירות, המסתגרים להם במצודות ומנהלים שם את חייהם, כשהם כמעט מנותקים מהחברה. לעומת זאת הדת היהודית אינה דוגלת בהסתגרות ובהתבודדות. היפוכו, היא דוגלת בפתיחות ובהתערות האדם בחברה. לא מספיק שהאדם עושה את מה שהטיל עליו ה‘. „אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר ‚והייתם נקיים מה‘ ומישראל‘, וכן הוא אומר ‚ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם‘ “ (משלי ג, ד).

קיום מצוות התורה אינו רק שמירת שבת, דיני מאכלות וכשרות, תפילה וכיו“ב, אלא גם כל אותם צווים מוסריים המנחים את האדם בהתנהגותו היומיומית. דת ישראל בהתאם להבנת חז“ל מחייבת להיות מוסריים ולעשות טוב לזולת.

הדת והמודרנה

מה באשר לערכים ונורמות מודרניים, כדוגמת ליברליזם, שוויון, פמיניזם ודמוקרטיה, המנוגדים לכאורה לתפיסת הדת.

תורת ישראל תפסה את הדת ואת החוק בהקשרם ההיסטורי. למחבר החוקים היה ברור, שלא ניתן יהיה להחיל את החוק כפי שנוסח בשעתו עד סוף הדורות. אחד מכללי היסוד של התורה הוא הצורך בפרשנות אקטואלית של הכתוב. התורה אומרת בפירוש, כי במידה ותתעורר בעייה, שאין עליה תשובה ברורה בכתובים: „ובאת אל … השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט“ (דברים יז, ט), ההדגש הוא על „בימים ההם“. חכמינו הבינו פסוק זה כלשונו ואף נתנו לו פרשנות מורחבת. כלל זה הפך למעין חוק יסוד, לא רק בהבנת חוקי התורה, אלא לגבי כל הכתוב בה. דור דור ודורשיו. עם השתנות הזמנים ותנאי החיים יכול היה כל דור לתת לכתובים פרשנות מתאימה למציאות וכך יכלה תורת ישראל לשמור על רעננותה עד לעת החדשה.

מאז קום המדינה ניכרים אצל מנהיגי הדת יותר ויותר סימנים של פונדמנטליזם, של הסתגרות ושל נסיגה לאחור.

פולחן הבית

וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה‘ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

דיבור זה נאמר בהיות בני ישראל עדיין במדבר. אין ספק שבשלב זה התואר אדמת קודש אינו מתאים לארץ ישראל, שהרי עדיין לא היתה קיימת. זו היתה ארץ כנען וישבו בה עממים רבים. ולאחר שבני ישראל עברו את כל החוויות במדבר, כולל מתן תורה, והולכים להתיישב בארץ, אלוהים מזהיר אותם לא לטמא את הארץ אשר הוא שוכן בתוכה, כי הוא „שוכן בתוך בני ישראל“.

שפיכות הדמים נעשתה זולה בירושלים, אומרת הגמרא. חיי אדם ושפיכות דמים נחשבו פחות מכלי פולחן המקדש. ולכן אין זו כבר עבודת השם, כי אם עבודת אלילים. במצב זה (אם להתבטא בשפה יומיומית) מה היה לקב“ה לחפש עוד בארץ הטמאה הזו. לכן הוא עזב אותה. ואם הוא מפקיר אותה ומסיר את חסותו ממנה, אין להתפלא שהיא אינה מוגנת וקורה מה שחייב לקרות במצב זה, ירושלים ובית המקדש חרבו. ועל כך אמרו ‚מפני שפיכות דמים חרב בית המקדש‘.

הנביא הגדול יחזקאל (יחזקאל לו, יז) התלונן בגולת בבל על חורבן הבית הראשון כשבע מאות שנה לפני חז“ל במילים:
בֶּן-אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם (=עבודת אלילים) טִמְּאוּהָ וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם. יחזקאל קושר את החורבן לדם המטמא את הארץ.

גם בישראל של היום יש קבוצות אנשים שעבורם משום מה חשוב פולחן בית המקדש יותר מאשר חיי אדם (אדם משמע לא רק ישראל). בנוסף פועלות עמותות להקמת בית מקדש שלישי ולהנהגת הפולחן בו. האמנם מעלה מישהו על דעתו שזה רצונו של הקב“ה? ואם יש רבנים אורתודוקסים שאינם סבורים כן, מדוע אין הם יוצאים נגד עמותות סהרוריות אלה?

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen