סיפורו של בלעם בן בעור הוא יצירה סיפרותית מיוחדת ביופייה. הסיפור כולו מעלה תהיות ושאלות רבות וכבר חכמי התלמוד ראו בסיפור סתירות, צדדים מוזרים, שאינם תואמים את סגנון ונוסח המקרא. לכן הביעו את הסברה, „משה כתב ספרו ופרשת בלעם“ (מסכת בבא בתרא יד ע“ב). כלומר שמשה רבנו כתב את התורה ובנוסף, כנראה לא בהקשר או ברצף אחד איתה, את סיפורו של בלעם, לו מוקדשת פרשת בלק…
בלק – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
שאלה: ואולי היו בכלל שני משה שהאחד מהם כתב את הסיפור היפה והחיובי על בלעם והשני כתב את הדברים השליליים?
בכל התנ“ך אין למצוא דברי הלל ושבח על ישראל, כדוגמת אלו שנאמרו על ידי נוכרי בשם בלעם בן בעור. חלקם מוכרים כמעט לכל ילד יהודי: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. ומי הוא אותו האיש המרעיף את דברי השבח הללו? על כך אומר מדרש לקח טוב בהתייחסו לנאמר בתורה וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. „רבותינו אמרו בישראל לא קם אבל באומות קם. ואיזה זה בלעם“.
ולא רק זאת, אלא שבלעם מאמין באותו אלוהים שהוא גם האלוהים של משה ובני ישראל. והוא משתמש בשם המפורש בעל ארבע אותיות: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָ“ה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה (במדבר כב, יח).
זה מעלה שאלה: איך זה מסתדר עם גילוי ראשון של שמו של אלוהים בפני משה (שמות כג)?
שאלה נוספת: האם לא גילה בלעם, בסירובו לקלל את בני ישראל, אומץ אזרחי לדוגמה. מי מעז לדבר כך אל מלך?
התמונה הכללית הנצפית לקורא הבלתי משוחד על בלעם הינה חיובית.
פרשת בלעם מסתיימת במילים: וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ. ואז מתחיל סיפור חדש על בני ישראל שישבו בשיטים והחלו לזנות עם בנות מואב. על כך יצא הקצף מאת ה‘ אשר כתוצאה ממנו פרצה מגיפה שקטלה עשרים וארבעה אלף איש.
מספר פרקים לאחר מכן מצווה אלוהים את משה למהר לנקום במדיינים לפני שייאסף אל עמיו. משה מארגן את הצבא שיוצא למלחמה. הצבא מכה את המדיינים ואת חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. מה עניין בלעם לכאן, מדוע הרגו אותו? לא נראה שהוא היה איש מלחמה. לא סביר להניח, שאחרי ברכותיו לישראל הצטרף למדיינים במלחמתם, על מנת לעודדם, בעיקר מאחר שצויין שכבר שב למקומו. העניין סתום. בהמשך כועס משה על הלוחמים החוזרים מהקרב על שלקחו את הנשים בשבי ולא המיתו אותן. כי הן פיתו בעצתו של בלעם, כך משה, את בני ישראל לעבוד את בעל פאור וכך היו לתקלה לבני ישראל (פרק לא).
השאלה: איך נזכר פתאום משה להאשים את בלעם בהדחת בני ישראל באמצעות הפיתוי על ידי בנות מואב?
איזכור נוסף של בלעם בספר דברים, פרק כג, עשוי לאשש גישה שלילית כלפיו. שם אומר משה לבני ישראל: וְלֹא אָבָה יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. בתורה לא נמצא אף רמז לקביעה, שמטרתו המקורית של בלעם היתה לקלל את עם ישראל.
השאלה: האם לא מתקבל הרושם, כאילו משה שנא את בלעם בגלל שראה בו יריב או מתחרה? האם חשש שמואבי זה, המאמין ביהו“ה אלוהי העברים, ינסה לשלב את בני ישראל בעם המואבי?
אולי זה מקור השנאה היוקדת של משה, המכריז מלחמת חורמה במואבים עד סוף הדורות?
הסבר אפשרי: בלעם היה גדול מדי עבור היהודים. קשה היה להשלים עם העובדה, שנוכרי היה בדרגת נבואה גדולה מכל הנביאים, להוציא את משה רבנו. קירבתו לאלוהי ישראל אינה מוטלת בספק, היא מתועדת בתורה.
הנוכרי הזה פשוט לא התאים לתדמית הגוי
יכול להיות שמבחינה זו לא השתנינו. גם היום אנחנו מתפלאים, כשלא-יהודי זוכה באליפות העולם בשח. גם כיום אנחנו גאים בזוכי פרס נובל היהודים ונעלבים כאשר לא-יהודי זוכה בפרס החשוב. אולי זה טבע האדם. ואם כן, לפחות נודה בכך שאיננו שונים משאר העמים ושגם אנחנו לא אוהבים להסתכל לאמת בעיניים כשזה לא מתאים לרגשותינו ולאינטרסים שלנו. כאשר המציאות אינה נוחה לנו, אנחנו לא רק מתעלמים ממנה, כי אם בפרוש מכחישים אותה.
ולמרות שסיפור זה, שהינו בעל סממנים של אגדת עם עתיקה, יש בו לעורר שאלה אקטואלית לזמננו ולהווייה שלנו:
האם יש לנו כיום האומץ לראות את המציאות (הלאומית והבין-לאומית) כמות שהיא?
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
