פינחס – פרשת השבוע

משהו השתבש בסיפור בין אלוהים למשה. אחרי כל התלאות שעברו בני ישראל במשך ארבעים שנה במדבר, הגיע הזמן להתכונן לכניסה לארץ המובטחת. ואז פתאום, ללא התראה מוקדמת, אומר אלוהים למשה: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ… (במדבר פרק כז)…

פינחס – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

את כל חייו הקדיש משה להעביר את „העם העיקש והפתלתול“ את המדבר ולהכניסו לארץ הנכספת, ועכשיו ניתן לו לראות אותה רק מנגד.

היו מבין חכמינו ז“ל שלא יכלו להבין התנהגות זו של הקב“ה באמצעות השכל הישר. העבירות שניסו לייחס למשה לא הצדיקו עונש כה חמור. זה פגע ברגשות הצדק הטבעי. אבל איך אפשר להגיד את זה לאלוהים? איך אפשר להתריס נגדו שאינו צודק? הם השתמשו בצורה הספרותית של המדרש על מנת להביע את מורת רוחם.

„משל למלך שראה אשה אחת יתומה שמצאה חן בעיניו. בקש לישא אותה. שלח את שליחיו. אמרה לו איני ראויה להנשא למלך. תבע אותה שבע פעמים ולא נאותה לו. נטל אותה. לאחר זמן כעס עליה המלך וביקש לגרשה, אמרה לו אני לא בקשתי להנשא לך אתה בקשת ממני, הואיל וגזרת לגרשני ולישא אחרת אל תעשה לזו כשם שעשית לי. כך היה הקב“ה מפתהו למשה, שנאמר גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך ואמר משה לא איש דברים אנכי. לאחר זמן פייסו הקב“ה והלך בשליחות. משנעשו כל הנסים על ידי משה, אמר לו הקב“ה, לא תביאו את הקהל הזה. אמר לו משה, רבש“ע אני לא בקשתי לילך והואיל וכך גזרת עלי שלא אכנס, אבל אותו שנכנס אל תעשה לו כאשר עשית לי“ (ילקוט שמעוני תורה רמז תשעו ד“ה יפקוד ה‘ אלהי).

חז“ל מתקנים את האמור בתורה

קנאה לשם צבאות היא לכאורה דבר חיובי. שני מקרים בולטים בתנ“ך עוסקים בנושא הזה. האחד הוא פינחס. בפרשתנו הוא רוצח נשיא משבט ראובן ואישה מדיינית כשהם מתכוונים להתעלס. המקרה השני הוא אליהו הנביא, ששוחט 850 נביאי בעל ואשרה.

אין ספק שחכמינו היו ערים לאסונות הגדולים (חורבן בית ראשון ושני) שגרמה תופעת הקנאות בכלל והקנאות הדתית בפרט בעם ישראל. מהפרשה שלנו אפשר לדלות הנחה, שהקנאות הדתית רצוייה בעיני השם-יתברך. פינחס, בנו של אהרן הכהן, רוצח שני בני אדם מיוזמתו עצמית, וזוכה להוקרה מהשמים, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הבעייה שניצבה בפני חכמינו, האין במאורע לשמש דוגמה לחיקוי ולעודד בני אדם לבצע פשעים מיוזמתם הם בשם הקינאה לאלוהים.

חז“ל לא יכלו לכתוב על תגובת ה‘ פרשנות ביקורתית. הם בחרו בדרך האגדה, על מנת להוציא את העוקץ המסוכן מתוך הטקסט. במקום לטעון שפינחס לא פעל נכונה, המציאו מדרש מעניין ומתוחכם. פינחס הוא אליהו הנביא (שחי מאות שנים אחרי פינחס). כידוע הרג אליהו הנביא כמעט אלף מנביאי הבעל. מעשה זה נבע לדבריו מתוך מטרה לקנא לאלוהי צבאות. על מעשה זה של אליהו יכול היה המדרש למתוח ביקורת. המידרש דימיין דו שיח בין אלוהים לבין אליהו, שבו אלוהים מוכיח את אליהו על מעשה רצח המוני זה. להלן תמצית דעתו של אלוהים על הרצח ההמוני, כפי שניסחו אותה חז“ל.

אלוהים אומר לאליהו בערך כך: לא לך לקנא לי ולהציל את כבודי. אני מסוגל לדאוג לעצמי. אתה רגזן ונוח לכעוס ובלתי שקול ולכן אינך מתאים להנהיג את ישראל. במקומך אמנה את תלמידך אלישע לנביא על ישראל. ביקורת זו של חז“ל על אליהו הנביא, הינה כמובן גם ביקורת על מעשהו של פינחס, שכן זהותם היא כביכול אחת.

שאלה:
לקורא המתייחס לטקסט המקראי בלבד, ללא פרשנויות ומדרשים, מעשהו זה של פינחס היה טוב וראוי ואולי אפילו ראוי לחיקוי. מאידך ראו חכמינו את הסכנה בקריאה פשוטה של הכתוב. מעשה רצח, גם אם כוונתו ומטרתו להציל את כבוד האלוהים, יכול להיהפך מכשול לכל אדם. ומה אם כל אחד שיחשוב שחובתו לקנא לאלוהים, כלומר להציל את כבודו (כביכול מעשה אצילי כשלעצמו), ינהג באופן דומה? ומה אם כל אחד שיחשוב שלהציל את כבוד העם, את כבוד הארץ, את כבוד המשפחה, שהם ערכים אציליים בפני עצמם, ישלוף מיד סכין?

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen