רבי חייא, אחד מגדולי האמורים הראשונים, מליץ יושר על ממלכת פרס ומדי: „דאמר ר‘ חייא בר אבא, מלכי מדי תמימים היו, ואין להקב“ה עליהן, אלא שעבדו עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד“ (מדרש אגדה, תנחומא, פרשת חוקת סימן כז)…
חוקת – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
עבודה זרה היא אחד החטאים הגדולים ביותר, והתורה מחייבת להכחיד את החוטאים בה. אומנם בפרס נהוגה עבודה זרה, אבל חז“ל נוקטים לגבי הפרסים לשון סלחנית, כפי שנוהגים עם ילדים שלא חונכו כראוי. אומנם נוהגת שם עבודה זרה, אבל אין זה מיוזמתם ומתובנותם הברורה, הם נולדו שלא על פי בחירתם בחברה מסויימת, שבה נהגו עבודה זרה. הם קיבלו את המסורת מאבותיהם ולכן אלוהים אינו כועס עליהם ואינו מענישם על חטאם. לא רק כפרה ולימוד זכות יש כאן, אלא שר‘ חייא – היודע כביכול מחשבות עליון – מסתמך בפירוש על הקב“ה הנוהג במקרה זה בהבנה ובסלחנות.
חז“ל נותנים לנו דוגמה לסובלנות ומלמדים אותנו, שאין בני האדם אחראים למוצאם!
יכול כל אדם להרהר בעצמו, האם זכות כלשהי גרמה לו להיוולד במשפחה מסויימת, בעם מסויים. האם ניתן למשל לנסח שאלה מעין זו: מי הייתי, אם הייתי נולד בארץ אחרת, בעם בעל דת שונה ולמשפחה בעלת מעמד שונה?
שכר ועונש
הדת משתמשת בתורת השכר והעונש על מנת להדריך את האדם בדרכו בחיים ובדרך לעבוד את אלוהיו ולשמוע בקולו. האדם המאמין אמור לזכות בשכר על הליכה בדרך התורה ואילו האדם המזניח את ההנחיות האלוהיות אמור להיענש. אבל דא עקא שנסיון החיים מוכיח לנו, כי השכר והעונש אינם עוקבים תמיד למעשים שקדמו להם. דת ישראל קבעה לכן כלל תיאולוגי יסודי, שהשכר והעונש אינם ניתנים תמיד להבנה על ידי האדם. וכבר הוקדש לנושא זה ספר נפרד בתנ“ך, הוא ספר איוב, שכול תוכנו בנוי על ההתחבטות בין האמונה באלוהים ובצידקת משפטו לבין הכפירה במשפט האלוהי.
ספר התורה איננו ספר היסטוריה וכמובן גם לא ספר ביוגרפיה. למרות הפרטים הרבים שמספקת התורה על אישים שונים, כמו למשל על משה רבנו. היו בוודאי עניינים שניהל ופעל משה רבנו, שלא פורטו בתורה. אומנת כתוב מפורשות שמניעת הכניסה לארץ כנען היתה עונש מהשמיים. אבל ייתכן שהמעשה שגרם לעונש לא נזכר בכוונת מכוון או שהיו לאלוהים מחשבות אחרות, שהתורה לא רצתה או לא יכלה לפרטן. כנראה שבעלטה האופפת את סיבת מותו של משה מרמזת לנו התורה, שמוטל עלינו לעסוק בנושא ולחפש בעצמנו את התשובה.
את החתירה למציאת הסבר לענישת משה רבנו, שהחלה כבר אצל ראשוני חכמינו ז“ל ונמשכה עד לעת החדשה, ניתן להסביר בטבע האדם, שקשה לו להשלים עם העובדה, שהשכר והעונש אינם ניתנים על פי אמות מידה
הנתפסות על ידי ההיגיון האנושי
העיסוק של חכמינו ז“ל בנסיון להבין את סיבת העונש מתאים למדרשי אגדה. סוף דבר: תודעת השכר והעונש מוטבעת בישותנו. השכר והעונש הם מיסודות האמונה. השכר והעונש במשפטי האל יישארו לעולם נסתרים מפנינו. היומרה להבין את מניעי האל בדיני השכר והעונש גובלים בכפירה בייחוד האלוהי.
האליל נחושתן
בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ ….וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה‘ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו. הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן (מלכים ב, יח).
במילים אחרות: בני ישראל האמינו באלוהי אבותיהם אבל עסקו גם בעבודה זרה, בנוסף לעבודת ה‘ עסקו בעבודת אלילים. המלך חזקיה היה בעל אומץ רב. הוא הכיר בעובדה שנחש הנחושת, למרות שנוצר על ידי משה בהוראת אלוהים, ולמרות שהעם סגד לו, הינו כלי פולחני אלילי, הוא ניתץ אותו טחן אותו עד דק והשמיד אותו כליל.
המלך חזקיה הבין אמת תאולוגית פשוטה, שכל חפץ, שאלוהים הישרה עליו קדושה, שנוצר על מנת לחולל בו ניסים, קדוש רק באותה שעה ולאותה מטרה שהוא יועד לו. בשעה שהחפץ מסיים את תפקידו, את משימתו, ניטלת ממנו הקדושה והוא הופך לחולין יומיומי. ואם האדם לוקח חפץ זה ומייחס לו קדושה ומשתמש בו לצרכי פולחן, הוא עובד אלילים.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
