מאז יציאת מצרים חלפו אלפי שנים וניתן היה לחשוב שהדיון בעבודת האלילים איננו אקטואלי עוד. כידוע עבודת האלילים היתה נהוגה עד סוף ימי הבית הראשון. למרות שבית המקדש היה קיים ובו השכינה, והכוהנים עבדו את ה‘ כפי שנצטוו בתורה, אבל ברוב הערים שמחוץ לירושלים, תחת כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן ניצב פסל שייצג אלוהות אלילית ושימש תחליף או תוספת לעבודת ה‘. גם בבירה עצמה לא חסרו תופעות מסוג זה…
קורח – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
מתקבל הרושם שהפסיכולוגיה האנושית, וגם זו של עם ישראל, כמעט ולא השתנתה מאז. אמנם יש להניח שאין לתפוס את עבודת האלילים כנסיון להתריס נגד הקב“ה ונגד האמונה באלוהי ישראל. קרוב למדי שמרבית בני ישראל באותה תקופה קדומה נקטו בגישה, שניתן להגדירה בנוסחה השיגרתית „אם לא יועיל – לא יזיק“.
נוסחה שיגרתית זו מוכרת לנו היטב. גם היום אפשר לשמוע אותה בכל הזדמנות. ואכן מה רע בזה? למי זה מזיק אם יש לי איזה פסל קטן בבית, שמדי פעם אני מנקה מעליו את האבק ומעמיד לפניו אגרטל פרחים ולפעמים, בצר לי, אני פונה אליו בבקשה לעזרה. „מה זה יכול להזיק?“ נתעלם לרגע מהאמונה האווילית, שיש בעולמנו קוסמים או מכשפים, המסוגלים לחולל פלאים המנוגדים לחוקי הפיזיקה או רבנים-מקובלים המסוגלים להפעיל את הקב“ה ובאמצעותו להשפיע על גורלות של בני אדם. אלא שאין זה זניח. שורש האמונה בעזרה פלאית היא עבודת האלילים. התורה ודת ישראל נלחמים בחמת זעם באלילות, שהיא שורש הרע. כאשר פותחים ולו פתח קטן ולכאורה חסר משמעות לעבודת אלילים, פותחים גם פתח שדרכו חודרת החשיבה הבלתי רציונלית וקונה אחיזה בדרך חייו של האדם. ככל שהזדככה דת ישראל, התפשטה החשיבה הרציונלית בעם ישראל. ככל שהרציונליות פוחתת והולכת מאבדים היהודים את אותו צלם אנוש שניסתה דת ישראל להקנות למאמיניה.
התקוממות עממית ראשונה שתועדה בהיסטוריה
סיפורו של קורח הוא אולי אירוע שולי ובלתי גורלי בדרכם של בני ישראל במדבר, אבל ללא ספק בעל משמעויות ותובנות עמוקות. הסיפור מתחיל בכך, שקורח, גם הוא מבני שבט לוי ובן-דוד של משה, בא בלוויית חבורה גדולה של אנשים אל משה ואהרון ודורש לשתף אותם בשלטון. הטקסט בחומש וכך גם התייחסו לסיפור זה במשך הדורות, שמדובר במרד של קורח נגד הנהגת העם על ידי משה ואהרון. עיון מפורט עלול להוביל למסקנה, שהמדובר בהתקוממות עממית נגד שילטון היחיד של משה.
נראה שקורח הוא האיש המוביל את ההתקוממות, ייתכן אפילו שהוא יזם אותה. אבל בנוסף לבני ראובן, בכור השבטים, מצטרפים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם. כנראה שנשיאי עדה אלה מכילים גם את ראשי השבטים וראשי משפחות, וכן אנשים מפורסמים ודוברי ציבור. מן המפורסמות הוא, שהמהפכות וההתקוממויות בהיסטוריה נוהלו תמיד על ידי אליטות, בין חברתיות, בין אינטלקטואליות וכמובן בעלות כושר מנהיגותי. ההמון חייב להיות מונהג על ידי מישהו, ואלה שמתבלטים ומנהיגים את ההמון, הם ממילא האליטה. זוהי תופעה חברתית-פסיכולוכית כללית. במקרה שלפנינו בולטים מאפיינים המצביעים על התקומות עממית. הנחה זו נתמכת בביטוי „כל העדה“ (במדבר טז, יח-כב), שמשמעותו כל העם או מרביתו. זו וודאי ההתקוממות העממית.
נימוקו של קורח לביסוס ההתקוממות: כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים. לנגד עיניו של קורח ניצב הניסוח של הפרק הקודם לפרשה שלנו עם הדיבור של ה‘: וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. קורח טעה פעמיים. התנאי להיותם של בני ישראל קדושים, הוא קיום כל המצוות. תנאי זה וודאי שלא קויים בנדודי העם במדבר וספק אם בכלל יוכל להתקיים בעתיד כלשהו. כמו כן יש לשים לב למילת היחס „לאלוהיכם“. הקדושה שעליה מרמז הפסוק אינה קדושה כשלעצמה, כי אם להיות מקודשים לאלוהים.
גם אם לא הבין קורח את משמעותה הנכונה של התבטאותו כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, טעותו החמורה היתה בהכללה. את הקדושה הוא ייחס לכל העדה, קרי כל העם. בדיבור זה יצר שוויון בין כל שכבות העם. השוויון בין בני האדם הוא רעיון בהחלט מהפכני, מודרני וראוי לשבח, כמו גם רעיון ההתקוממות העממית. אבל דא-עקא שרעיון השוויון בהקשר זה עלול לשאת תוצאות חמורות, היות והוא קשור במונח קדושה. כאשר העם בטוח שבייחודו הוא נעלה על שאר העמים, החסרים את המאפיין הזה, הדרך קצרה לתחושת עליונות, המוכרת בהיסטוריה העולמית בכינוי „גזע עליון“ או „גזע האדונים“. תואר אשר ייזכר לדראון עולם.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
