תזריע / מצורע – פרשת השבוע

0
26

היה זה בסוף ימי מלכות בית-החשמונאים, השילטון היה למעשה בידי הרומאים ובני ישראל סבלו מלחצים שונים ובעיקר כלכליים…

תזריע / מצורע – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

באותה תקופה, כך מספרת הגמרא, לא היה בידי נשים רבות להביא את הקורבן שהתחייב מהלידה (וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת; פרק יב), לכן נמנעו נשים רבות מללדת. הלל הזקן, שהיה באותו זמן ראש הסנהדרין והסמכות הדתית העליונה (הוא חי במאה הראשונה לפני הספירה), ראה שנמנעו הנשים מלהביא ילדים לעולם, בגלל חוסר אמצעים לקיים את מצוות הקורבן ככתוב בתורה, חשש שעם ישראל יתמעט ויעלם ולכן פשוט ביטל מצווה זו.

מה אם כן קנה-המידה, מהו הקריטריון שעל פיו נדע אם יש ערך מוסרי לצו מסויים בתורה או שמותר להתעלם ממנו? ובכן קיים קריטריון כזה והוא נוסח על ידי חכמינו ז“ל: „אין גוזרים גזירה על הציבור אם רוב הציבור אינו יכול לעמוד בה“. לעומת זאת כל המצוות המוסריות הכתובות בתורה, שכמובן אינן גזירות, וכמובן שרוב הציבור יכול לעמוד בהן, אותן לא ניתן לבטל.

מטרת המצוות

טורנוסרופוס היה מושל מטעם השילטון הרומי ובהתאם למדרש נהג להתווכח עם חכמי ישראל על נושאי דת. יום אחד שאל את רבי עקיבא: מעשיהם של מי נאים יותר, של הקב“ה או של בני האדם? השיב לו רבי עקיבא, מעשיהם של בני האדם. שאל טורנוסרופוס: מדוע אתם מלים את בניכם? הרי הקב“ה ברא את האדם עם עורלה, ואילו היהודים מתקנים כביכול את יצירתו בכך שהם כורתים את עורלתם. הראה לו רבי עקיבא ביד אחת שיבולים וביד השנייה עוגות ואמר לו, השיבולים הם מעשיו של הקב“ה ואילו השינוי והשיכלול שעשו בני האדם ביצירה זו של אלוהים הן העוגות. האם אין העוגות נאות יותר מן השיבולים? טורנוסרופוס ממשיך אבל לקנטר: הואיל והאל חפץ במילה של בני ישראל, מדוע אין הוולד יוצא מהול ממעי אימו? תשובתו של רבי עקיבא מפתיעה: לפי שלא נתן הקב“ה לישראל את המצוות אלא כדי לצרף אותם בהן. 

הרעיון הזה חוזר אצל חז“ל במקומות שונים. בני ישראל לא נצטוו לקיים מצוות על מנת לעשות טובה לקב“ה. אלא שבאמצעות קיום המצוות הם יכולים להתעלות לדרגה של בני אדם יותר ערכיים. מטרת המצוות איננה לספק צרכים אלוהיים. הרעיון העמוק הוא, שהמצוות ניתנו להתעלות מעל לצרכים האנושיים המדומיינים לעבר אנושיות מוסרית. 

תפיסת האדם כישות גשמית ורוחנית

ספחת, בהרת, צרעת, שחין ועוד מחלות עור שונות ומשונות מתוארות בפרשה שלנו בהרחבה. מה לנושאים אלה ולאמונה באלוהי ישראל ובעיקר מה הקשר שלהם לכללי הדת, שמטרתם העיקרית להבהיר למאמינים את עבודת האל. 

מתקבל הרושם, שלתורה היתה השקפה מסויימת בתפיסתה את האדם. שלא כמו בתרבויות אחרות בזמנו, למשל בתרבות היוונית, שהפרידה בין הגוף לנפש, יצאה תורת משה מההנחה, שהאדם הוא יחידה שלמה שאיננה מבחינה בין הרוחני והגופני. הקונספציה המבחינה בין החלק הרוחני לחלק הפיזי שממנו מורכב כביכול האדם, גוף ורוח, יצרה את הגישה, שחשיבות עליונה נתונה לנשמה, לרוח, כלומר למה שמתרחש בתודעתו של האדם או אפילו מחוצה לה.

על פי התורה האדם הוא כאמור יחידה אחת של בשר ורוח. אין הפרדה בין גוף ונשמה. ולכן הגיוני שהדת דורשת מהאדם המאמין לעבוד את אלוהיו לא רק באמצעות החלק החומרי שבו (גופו) ואף לא רק ברוחו/נפשו, כי אם בכל הוויתו. חשוב לכן, שהאדם יהיה בריא ונקי מכל בחינה שהיא. מסיבה זו מערכת הכללים הדתיים, אינם דנים רק בעבודת האלוהים של האדם, כי אם בכל מה שנוגע לחייו הנפשיים, החברתיים והבריאותיים. בין אם מדובר במחלות עור, בין אם מדובר במערכת העיכול, בין אם מדובר ביחסי מין.​​​​ וזה כולל כמובן לא רק מצוות שבין אדם למקום, אלא (בעיקר) אלו שבין אדם לחברו. כי איזו משמעות ניתן לייחס לאדם הטוען לאמונה באלוהים, כאשר אמונה זו חסרה חוקים והלכות, הכוללות מחויבויות חברתיות, חסרה את המצוות שבין אדם לחברו. ולכן דין אחד למחלות מידבקות, לבריאות הגוף ולטוהר המידות.

עד כמה שייראה הדבר מוזר, רבים מבני עמנו היושבים בציון, אימצו את הגישה, הרואה באמונה עניין פורמלי גרידא, שאין מתחייבים ממנה צוויים כלשהם. רוב היהודים בארץ מגדירים עצמם כמאמינים. אבל באשר לתוכנה הערכי של אמונתם המוצהרת, בעיקר למצוות שבין אדם לחברו, הם חושבים עצמם פטורים מלקיימם. וייתכן אף, שאינם מודעים לקיומם.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com