הפרשנות המדרשית לפרשה זו מתחילה בהתמרמרותו של משה רבנו בפני הקב“ה: „אמר משה, רבונו של עולם, משבעים אומות אין אתה מצווני על אחת מהם אלא על ישראל“. למשה היתה סיבה טובה להתמרמר. אלוהים מורה למשה להעביר את הוראותיו, מצוותיו, אך ורק לעם ישראל. יש לו דרישות רק מעם ישראל ומשאר העמים אין הוא דורש דבר ומרשה להם להמשיך את חייהם כעובדי אלילים ולחטוא ולהתהולל כאוות נפשם. למדרש (תנחומא ורשא, כי תשא סימן ח) יש כמובן תשובה מוכנה ומזומנת מראש. משיב הקב“ה למשה: שהם סגולתי, שנאמר: וּבְךָ בָּחַר יְהוָ“ה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה (דברים יד)...
תצווה – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
להיות עם סגולתו של אלוהים, הוא עניין כביר מעצם הגדרתו. בזה מוקנה לעם מעמד מיוחד בקרב שאר העמים (וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם – דברים כו, יט), וגם חסות לעם הנבחר, שלא יכול לקרות לו כל רע, באשר אלוהים מגן עליו. על מנת שהעם לא יתלה תקוות גדולות ולא ישגה באשליות על סמך התואר עם סגולה, או העם הנבחר, מוסיפה התורה בפרשה זו עצמה לסייג את הסגולה בתנאי: אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים (שמות יט, ד).
חז“ל היו גם ערים לעובדה, שניתן להבין את עניין הבחירה כפשוטו. לשגות באשליות של יחודיות, של עם עליון, של עם שאלוהים לא יאפשר את תבוסתו. ולכן חזרו להעלות את הנושא ולהזהיר מפני מחשבות שוא. התנאי להיותו של עם ישראל העם הנבחר הוא קיום הברית. ואם יקיים את המצוות, אמנם תהיה לו עדיפות, אבל עדיפות זו אינה תכונה הטבועה באופיו של העם, בגנים תורשתיים, אלא קשורה במשימה המוטלת עליו, והיא עבודת השם. וזו סגולתו וזו מעלה גדולה.
במציאות ההיסטורית, הבחירה כעם סגולה, לא זיכתה אותו ביתרון כלשהו. לא בבית ראשון ולא בבית שני, שסופם היה חורבן וגלות. וכן לא בהמשך העצוב של ההיסטוריה. אבל היהודי הדתי התמים, עלול שלא בטובתו להידבק באמונה זו. אשר כשלעצמה רעה חולה היא. אבל היא רעה חולה שבעתיים, כאשר מי שאינם דתיים עושים בה שימוש בהקשר הלאומני.
יישוב סתירות בתורה
לאחר חורבן בית שני ולאחר שאת מקום פולחן המקדש תפסה התפילה, העזו החכמים להעלות שאלות נוקבות ביותר. הם תהו על ההבדלים בין מנהגי הגויים האליליים שהיו שכניהם של ישראל, לבין מה שנצטוו ישראל בתורה. אם להשתמש בלשון בוטה אפשר אפילו לומר, שבעיני החכמים ההבדלים בין עבודת ה‘ שעליה נצטוו במדבר לבין מנהגי העמים הפגאניים כמעט ואינם ניכרים (וזאת בלשון המעטה). מצב זה מעורר סתירה פנימית אצל המאמין ועלול לגרום להרהורי כפירה.
את המוצא מתסבוכת זו לימדנו גדול חכמי ישראל, רבנו משה בן מימון, הרמב“ם. הוא הורינו לדעת, כי מצוות מסויימות בתורה נאמרו לשעתן משום שהיה בהן צורך זמני ושצורך זה אמור היה לפוג בזמן מן הזמנים. כלומר, אם להתבטא בלשון פשוטה, אפשר לנסח זאת כך: בחלק מהמצוות הנמנות בתורה אין הכוונה האלוהית כפשט הכתוב. האם אלוהים „עבד“ עלינו, שיקר, הטעה, הוליך שולל, רימה ועוד מיני פעלים שאינם מתאימים לבורא המושלם ושלא יאה להזכירם בהקשר לקב“ה?
הרמב“ם השתמש בסיפרו מורה נבוכים בביטוי הערבי תַלַטֻּף (מורה נבוכים נכתב כולו בערבית), שהיה מקובל בימי הביניים וכנראה הומצא על ידי חכמי האיסלם. מושג זה מובנו בהתאם למלומדים: עורמת-החסד, שנינות מעודנת, שפקחות וחסד משמשים בה ומטרתה לעזור. במצרים נהגו בני ישראל כמנהגי העמים האליליים. אלוהים רצה להעביר את עם ישראל לאמונה בו-יתעלה. הכוונה הראשונה היתה, שישיגו רק אותו ולא יעבדו את זולתו ושהוא-יתברך יהיה להם לאלוהים והם יהיו לו לעם. הציווי להקריב קורבנות לא היה אלא לשם השׂגת יסוד זה ולמענו, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה ויתבסס עיקרון ייחוד האל. לכן ציווה ה‘ לבנות לו מקדש, ושהקורבן יוקרב לה‘, ובדרך זו ילמדו בני ישראל לרכז את עבודת האל בה‘-יתברך.
דוגמה נוספת לדרך החינוכית שבה נהג הקב“ה מביא הרמב“ם מיציאת מצרים. שם אומר הכתוב, ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, וַיַּסֵּב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף, כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה. ולכן, מסיק הרמב“ם, כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת, כדי שתתבצע הכוונה הראשונה. כך הטיל את המצוות שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלן, כדי שתתממש הכוונה הראשונה, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. מצוות רבות אינן מובנות לנו ולפעמים אף נראות מוזרות. על פי שיטת הפרשנות „עורמת-החסד“, ניתן להבין את כוונת החינוך המסתתרת מאחורי מצוות רבות ונבין כמו כן עניינים בתורה הנראים לנו נסתרים ומופרכים.
אגב כך תורשה השאלה, האם הפרויקט של חינוך לזניחת העבודה הזרה, שהתחיל לפני שלושת אלפי שנים, צלח.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
