כי תישא – פרשת השבוע

האגדה מספרת, שאברהם אבינו עה“ש הושלך על ידי המלך נמרוד לכבשן האש, על מנת שלא יסתכנו המאמינים באלילים בכפירה. בהתאם לאגדה היה אברהם מוכר בחנות של אביב פסלים. כאשר בא קונה לחנות, היה אברהם לועג לו, על שבא לקנות לעצמו אלוה שנוצר על ידי אדם. לבסוף הובאה קובלנה נגד אברהם בפני המלך נמרוד וזה השליכו לכיבשן האש…

כי תישא – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

בהתאם לסיפור היה חטאו של אברהם, שכפר בכוחם של האלילים, באשר הם עץ ואבן מעשי ידי אדם. מתעורר החשד, שעיקר חטאו של אברהם היה בכך, שלא רק שחיבל בעסק של אביו ובפרנסת בני משפחתו, יתר על כן, שבגישתו זו הוא סיכן ענף כלכלי שלם, אשר פירנס אלפי בני אדם. מה השתנה מאז אברהם אבינו עד היום? אלפי בני אדם, החיים בארץ, שהם מכנים אותה ארץ הקודש, מתפרנסים מאמונותיהם הטפלות ומבורותם של המוני בית ישראל, כאשר הם מוכרים להם הבטחות שאין בהם ממש. אומנם יש להניח שגורלו של אברהם כיום לא היה כיבשן, אבל מבית הסוהר לא היה מתחמק בקלות.

ספירת בני אדם

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָ“ה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם………….        לא תמיד הקפידו בישראל על האיסור הנ“ל. דוד המלך שגה שגיאה גדולה וטרגית, כאשר הורה על הרמטכל: (שמואל ב‘ פרק כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב … אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם…

יואב ידע שמסוכן לערוך מפקד והפציר בזהירות במלך להמנע מכך. אבל דוד חסר המעצורים לא שעה לעצת יואב.    

אחרי שהמפקד מסתיים, החליט אלוהים להטיל עונש על האשמים. אלוהים שלח אל דוד את הנביא גד עם ההצעה לבחור באחד משלושה עונשים: שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ, ב) שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ, ג) שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ.

דוד מתחמק מתשובה חיובית ועונה על דרך השלילה. הוא מבקש שלא להענישו אישית ובתשובתו החמקמקה מגולל את העונש על העם: נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָ“ה כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. הערה: בשלושת העונשים המוצעים אין איזכור לנפילה בידי אדם כי אם רק תלאות של מנוסה לזמן מוגבל של שלושה חודשים. אלוהים הבין מתוך דברי דוד את מה שהבין והטיל את העונש על כל ישראל: וַיִּתֵּן יְהוָ“ה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.

כאשר רואה דוד כי החלטת אלוהים בדבר הענישה נמצאת בשלב ביצוע ולו אישית אין נשקפת עוד סכנה, פונה דוד אל אלוהים: הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי. 

ועוד בנושא הקדושה

בנושא הקדושה יש כיום אינפלציה. בעבר זה לא היה כך. תואר הקדושה יוחס לאלוהים בלבד ולדברים שעליהם הוא מאציל מקדושתו. הנביא ישעיהו רואה ושומע בחזונו את המלאכים אומרים: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה‘ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

והנה בפרשה שלנו קורה דבר מוזר וכמעט לא ייאמן. הדבר הקדוש ביותר, שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו והדבר הכי קדוש המוזכר בתנ“ך מושמד ע“י בשר ודם. לוחות הברית: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אלוהים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אלוהים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת​

היש משהו  קדוש יותר מלוחות שנוצרו ע“י השם ונכתבו על ידו? משה מקבל מהקב“ה לוחות ויורד מהר סיני,    
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר​​.​

משה מנתץ את הלוחות. מאורע חריג כזה הוא משמעותי ביותר ולא פלא שחכמינו נתנו דעתם על כך וניסו למצוא לו הסבר סביר. מדרש אחד מסביר, שהלוחות היו כבדים מאד ולא היה בכוחו של אדם לשאת אותם. אבל „מכתב אלוהים“, הוא שנשא את הלוחות, כלומר שהם ריחפו בכוח הכתב ומשה היה צריך רק להחזיק בהם. כאשר ראה משה את העגל, פרחו האותיות. באותו רגע הפכו הלוחות לאבן רגילה ובגלל כובדם נפלו מידיו של משה ונשברו. הרעיון של חז“ל מאחורי הסבר זה: לוחות האבן כשלעצמן לא היו קדושים. האבן כשלעצמה אינה יכולה להיות קדושה. גם אם אבן היא למשל חלק מבית המקדש, היא פוסקת מלהיות קדושה, ברגע שפוסקת שם עבודת האלוהים. כמו שגם ערימה של אדמה לא יכולה להיות קדושה, גם אם ערימה זו היא הר סיני ושימשה בזמן כלשהו למתן עשרת הדיברות. דבר חומרי כלשעצמו אינו יכול להיות קדוש, אלא אם כן אלוהים מאציל עליו מרוח קודשו. נראה שהרבניהם שכחו מהי קדושה , כל עוד אפשר להפיק מכך תועלת.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen