ויחי – פרשת השבוע

בני יעקב חוזרים ממערת המכפלה למצרים, אחרי שהניחו את אביהם המת בקבר המשפחתי. אחי יוסף פוחדים ממנו, הם חוששים שמא ינקום בהם על הרעה שעוללו לו בזמנו. כל עוד היה אביהם חי, האמינו שיוסף לא ינקוט בכל פעולה נגדם בגלל כבוד האב. עתה, כאשר האב איננו, כך חשבו, יתעוררו ביוסף רגשות השנאה על הנסיון להרגו ולבסוף למכרו לישמעאלים…

ויחי – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

האחים מטקסים עצה, להקדים תרופה למכה. הם מחליטים להערים על יוסף ולהמציא סיפור שייגע לליבו. הם מחליטים לספר לו, שאביהם ציווה עליהם לפני מותו, לבקש מיוסף, לסלוח לאחים על הפשע שביצעו נגדו. הרעיון כשלעצמו בהחלט לא רע.

כאשר האחים המפוחדים באים אל יוסף ומעבירים לו את המסר, אשר קיבלו כביכול מאביהם, התגובה של יוסף מפתיעה. היא מתמצית בארבע מילים, המגלות עוצמה, עדינות נפשית ורגישות עמוקה: וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו (בראשית נ, יז).

יוסף היה עצוב. דברי האחים עוררו בו כאב רב. הוא כמובן הבין מיד שאחיו בדו את הסיפור מליבם, וגם הבין, מדוע באו אליו עם בדייה זו. הם פחדו ממנו. הוא לא שיער עד כמה הפחד הזה היה טבוע בהם בכל שנותיהם במצרים. הוא כבר מזמן שכח את העוול שנעשה לו בזמנו, הוא סלח להם על כך כבר בפגישתם השנייה במצרים. לא היו בליבו רגשות נקם. העניין צלל בעולם השיכחה. אבל אחיו לא יכלו משום מה לתאר לעצמם, שאחיהם, שהיה בנערותו גבה לב וניסה להתנשא על אחיו, הינו כיום אח מסור נטול יצר נקם.

ברגע גורלי זה הבין יוסף, אילו פחדים הטריפו את אחיו מדי יום במשך שנותיהם הרבות במצרים. לפתע חש יוסף את סיבלם הממושך של אחיו. הוא זיהה את פחדם, שרק בגלל אביהם הוא נמנע מלהשביע את תאוות הנקם שבו ולפגוע בהם אנושות. יוסף התוודע לפתע פתאום למצב שלא שיער אותו, לתודעתו חדרה ההכרה המייסרת של סיבלם הממושך. נפשו העדינה של יוסף הוצפה כהרף עין במצוקות שהדירו את מנוחת אחיו, אותם אהב. הוא לא יכול היה להישאר שווה נפש. פרץ רגשות עז של רחמים על אחיו המסכנים הסובלים גרם לדמעות לפרוץ ולזלוג.

איך יוכל יוסף להרגיע את אחיו החשדניים, אלה שבמשך שנים לא נתנו אמון בכוונותיו וברצונו הטוב? האם הבטחה מצידו תוכל לבטל את פחדם? יוסף מוצא נימוק משכנע. מעשיהם של אחיו היו מכוונים על ידי השמיים. אמנם כוונותיהם לא היו טובות, אבל התפקיד הועד להם, „אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לטובָה“.

נבואת יעקב לעתיד בניו –מישקלה של האמונה

מאז ומעולם, כך מלמדת ההיסטוריה, צורך בסיסי למין האנושי להאמין באל בעל נגישות אישית. גם המאמין היהודי (להוציא את הנגועים באמונות טפלות), המקיים מצוות תפילה ומצוות אחרות, יודע, שאין בכוחו להשפיע על דעתו של אלוהים או על דרך הנהגתו את העולם. ולמרות אמונה דתית טהורה זו (אולי אף אפשר לומר פילוסופית), מאפשרת לו דת ישראל לשפוך את ליבו בפני אלוהיו ולקיים את מצוותיו, זאת למרות ידיעתו, שאלוהים לא ישנה למענו את סדרי הבריאה ואת חוקי הטבע, ולא יחולל נס על מנת לקיים את בקשותיו. מאידך האמונה והתקווה לזכות בחסד אלוהי אינה נותרת ללא מענה.

ואכן היהודי המחזיק באמונתו ועובד את בוראו בשמירת מצוותיו, זוכה במשהו חשוב. אמנם אין הוא מתוגמל על נאמנותו, אינו נענה לתחינותיו,  אין באדיקותו להשפיע על אלוהיו לשנות למענו את סדר העולם, אבל הוא, היהודי, מצליח לפעמים לשנות את עצמו. וזה חסד גדול. האמונה הטהורה, עבודת השם, והנסיון להתקרב לאלוהיו ולדבוק בו, מעוררים תהליכים רוחניים באדם, תהליכים של זיכוך ועידון הנפש, העלולים לגרור שינוי באישיותו. מותר אף להניח, שהנסיון להתקרב לאלוהים הינו בבלי-דעת נסיון להשיג את הבנת השלמות, ועצם הנסיון מזכה את האדם בהתקרבות מסויימת לשלמות אנושית.

קללת יעקב

בברכת יעקב לבניו לפני מותו לא את כולם ברך. את שמעון ולוי קילל במלים החריפות „ארור אפם כי עז… ואפיצם בישראל“. מעשה הנבלה של שני האחים ידוע. בתירוץ שיקרי וציני, כביכול להציל את כבודה של אחותם דינה. ללא ידיעת אביהם שחטו את כל הגברים של עירו של שכם, ששכבו דוויים במיטותיהם, את הנשים, הילדים ואת כל הרכוש בזזו. עד למותו נטר יעקב לשני בניו אלה (שינאה?) בליבו. בעיקר על כי „עֲכַרְתֶּם אותִי, לְהַבְאִישֵׁנִי ביושֵׁב הָאָרֶץ“ (בראשית לד). ועל כך שבהריסת יחסי השכנות הטובים נאלץ לעזוב את מקום מושבו.

לא רק יחידים, גם שבטים ועמים, כך מלמד אותנו נסיון האבות, טוב שיקיימו יחסי שכנות ידידותיים.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen