שמות – פרשת השבוע

0
19

 

אחד הנושאים החשובים בהגות היהודית הדתית הוא שמו של השם-יתברך. מאז ומתמיד נתנו חכמי ישראל דעתם על עניין זה ועדיין ממשיכים לדון בו. עיקר השאלות מתמקד באופיו של השם, כלומר מה פירושו של שם זה ומה הוא מבטא, ומיד בהקשר זה כדאי לעורר את השאלה, מדוע ואת מי זה מעניין ולמי חשוב לדעת את שמו…

שמות – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע 

אמנם אלוהים מגלה למשה את שמו, אבל נותרת השאלה, האם לא ניתן הסברו של אלוהים על מנת להניח את דעתם של בני תקופתו בלבד. ואם להעמיק את השאלה, האם ייתכן שלאלוהים יש בכלל שם. רק מי שרוצה להבדיל עצמו מאחרים זקוק לשם או תואר מזהה. מאחר שאלוהים הוא אחד ויחיד, אין לו צורך בשם או בתואר. הוא היה לפני שנוצר היקום ולכן לא היה מי שיכול היה לפנות אליו. לאחר מכן נתנו לו הברואים כנויים שונים. אחד הנביאים המאוחרים אומר בפירוש:

וְהָיָה יהו“ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהו“ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה פרק יד). כלומר, כאשר כל באי עולם יכירו באלוהותו של אלוהי ישראל, ידעו כולם שיש רק אלוהים אחד, בעל שם אחד ללא שמות נוספים. אפשר שכוונת הנביא הרחיקה לכת מפשוטו של מקרא ורצה לומר, שהיות והעולם יכיר בקיומו של האלוהים האחד והיחיד, לא יהיה עוד צורך לזהותו בשם מסויים. איזכור „האחד“ יספיק לוודא לכל אדם ואדם שמדובר בקדוש-ברוך-הוא. 

המדרש על נסיון ההתחמקות של משה מלקבל עליו את השליחות

אחד המדרשים המעניינים מנסה ללמוד מוסר השכל מדבריו של משה. אין הוא רואה בדברי משה התחמקות גרידא מלמלא חובתו, אלא עניין שבצניעות. וזה לשונו: והלא קל וחומר, שאם משה רבנו שהוא אב לחכמים ואב לנביאים ועתידה שכינה לדבר עימו, ואם הוא אומר ‚כבד פה וכבד לשון אנוכי‘, כלומר שאינו מעז לקבל עליו שליחות גדולה כזו, הרי שאר בני האדם, שהם רחוקים ממעלתו של משה רבנו, על אחת כמה וכמה. וזה אמור לא רק לדורו של משה, אלא לכל הדורות. 

אבל מה אנחנו חווים כיום? כמעט כל אחד רואה עצמו כשיר למלא שליחות עבור העם ובשם העם, בקיצור להנהיג את העם. חסד היו עושים כל אלה השואפים להנהיג את העם, אם היו מנסים ללמוד ולו במקצת מצניעותו של משה רבנו. אולי אז היינו עדים לפחות שחיתות במערכות השילטון. 

משת“פים​ כאז כן עתה

אחד הפשעים החמורים, שמקומו בתחתית סולם הערכים האנושי, מוזכר כבדרך אגב בפרק ה‘. הוא אינו מוגדר בספר החוקים וגם אין עליו עונשין, מאחר שאינו פוגע בגופו של האדם או באחד הערכים המוגנים בחוק, כגון בריאות, כבוד וחירות, כי אם פוגע בנשמתו והורס את אישיותו. 

התורה מספרת לנו, שמשה ואהרן באו אל פרעה ואמרו לו: כֹּה אָמַר יְהוָ“ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר (פרק ה). פרעה אינו מתרשם מאלוהי העברים, היפוכו, הוא מעמיס על הפועלים בנוסף למתכונת היומית המוטלת עליהם, לדאוג גם לחומרים הדרושים לעשיית הלבנים. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. 

וְהַנֹּגְשִׂים (אלו המצרים) אָצִים לֵאמֹר, כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. אבל לא רק הנוגשים המצרים התעללו בפועלים, הם מינו שוטרים מבני ישראל לעזור להם בפיקוח על הספק העבודה. אומנם תחילה לא הקפידו שוטרי ישראל לרדות באחיהם, לכן התעללו בהם הנוגשים המצרים: וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. לבסוף שברו הנוגשים את כח העמידה של השוטרים הישראלים והם נאלצו לדאוג להספק היומי של התפוקה שנקבעה על ידי השליט ולכן האיצו השוטרים באחיהם: לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. 

זה קטע קטן מתוך סיפור יציאת מצרים, אבל חבוי בו הנושא לעיל, שהוא בתחתית הסולם של מושגי השיפלות המוסרית וקילקול הנפש, אליהם מסוגל האדם להגיע. כאשר השליט או העם השולט משתמשים בבני אדם על מנת לדכא ולהתעלל באחיהם, הם פוגעים בצלם האנוש. האמון ותחושת הסולדיריות בקבוצה, אשר בלעדיהם לא היה מתפתח המין האנושי, נהרסים כליל. אין יודע אם נפשו של המדוכא ואף נפשו של המדכא ניתנים לשיקום. אנחנו יודעים על הטראומות שעברו יושבי מחנות הריכוז, כולל יושבי הגטו, כשלושת אלפי שנים לאחר מכן, בין השאר גם בגין משתפי הפעולה. 

יש מקום לסברה, שפרעה היה גאה במיוחד על המצאה מפלצתית זו, אשר נמצאו לה ממשיכים עד לימינו אנו.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com