וארא – פרשת השבוע

סיפור מכות מצרים מעורר שאלות קשות ואולי אף מביכות. לאחר שקם פרעה חדש בארץ מצרים אשר לא ידע את יוסף, היה מצב בני ישראל בכי רע. השלטונות המצריים החלו לדכא את העברים, וחמור מכך, מלכם ציווה להטביע ביאור את כל הזכרים הנולדים למיעוט העברי…

וארא – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

לא כל המצרים קיימו את מצוות פרעה. התורה מציינת שתי מיילדות מצריות, שהמרו את פי מלכם ולא הטביעו את הזכרים הנולדים. בכך סיכנו את חייהן. כאשר נודע לפרעה שנערים עבריים רבים נותרו בחיים, דרש מהמיילדות הסבר. הן מצאו תירוץ שקשה היה לסתור אותו. הן הסבירו למלכם, שהנשים העבריות, שאינן מפונקות כנשים המצריות, חסינות יותר ויולדות עוד בטרם שמגיעה המיילדת. שתי נשים אמיצות אלה זכו להנצחה בתורה. 

אמנם רק שתי מיילדות אלה זכו לאיזכור מיוחד, אך אין ספק שמצרים רבים סיכנו אף הם את חייהם בעזרם לשכניהם העברים. הזכרים הנולדים לא היו מצליחים לשרוד, אם השכנים המצרים לא היו מתעלמים מקיומם. ואין ספק שהיולדות ומשפחותיהן קיבלו בצר להם גם תמיכה משכניהם. 

יוצאי מצרים עובדי אלילים

ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.​​ ​

בהקשר זה שואל המדרש שאלה רטורית: מה היתה הבעייה של בני ישראל. מדוע לא ששו ושמחו לשמוע את בשורת הגאולה מפי משה? התשובה היא, שאותה „עבודה קשה“ היתה עבודה זרה. בני ישראל למדו מהמצרים לעבוד לאלוהים אחרים ולא רצו להיפרד מעבודת אלילים זו. זהו כמובן מדרש מביך ביותר וכתב אישום חמור כלפי בני ישראל. אבל המדרש לא המציא את ההאשמה הזו ואין זה רק פרי דמיון מדרשי.  

ייתכן שהמקור לתובנה היסטורית זו נמצא אצל יחזקאל הנביא, שמזכיר לבני ישראל הגולים בבבל עוונות ראשונים:

פרק כ  בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם​​  ​​…​​.  ז וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ  …​​.  ח וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ

בידי יחזקאל, שחי כשמונה מאות שנים לאחר יציאת מצריים (בהתאם לספירה התנ“כית), היתה מסורת על ההתרחשויות בעת יציאת מצריים. בהתאם למסורת זו מאנו בני ישראל להיפרד מעבודת האלילים.

אף כאן תורשה שאלה רטורית: האם עבודת האלילים פסקה אי פעם בישראל?!

הבטחת ההתנחלות אינה מספקת

בלילה הראשון של חג הפסח נהוג לשתות ארבע כוסות יין. מנהג זה הוא מצווה מדרבנן וחובה לקיים אותה. מה מקורה של מצווה זו?

ההסבר הנפוץ לארבע הכוסות הוא, כי הן מכוונות כנגד ארבע לשונות של גאולה​​ ​​ „והוצאתי“, „והצלתי“, „וגאלתי“, „ולקחתי“ הנזכרות בספר שמות​​, פרק ו‘:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָ“ה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים​​. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָ“ה אֱלֹהֵיכֶם … ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ …

היו מחכמינו ששאלו שאלה מעניינת. למעשה יש לשון חמישית של גאולה – וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, כלומר שגאולת בני ישראל מסומלת בחמשה פעלים, מדוע אם כן אין שותים חמש כוסות?

התשובה היא, שהפועל החמישי „והבאתי“ אינו נחשב. זאת משום שדור המדבר, לא זכה להיכנס לארץ הבחירה ולא נתקיימה בו לשון „והבאתי“. זאת למרות ההבטחה המפורשת, כפי שמראה פסוק ח לעיל, שדור יוצאי מצרים יזכה בגאולה השלמה, כלומר שייכנס לארץ כנען. כידוע דור יוצאי מצרים לא זכה לעלות ארצה. לאי קיום ההבטחה המפורשת חייבת להיות סיבה כבדת משקל ומשכנעת. המדרש מסביר את אי קיום ההבטחה בנימוק: ללמדנו שהבטחה בלבד אינה מספיקה. הדור, או האדם, חייב להיות ראוי שתתקיים בו ההבטחה וזאת כאשר יקיים את המצוות, צו הבא לידי ביטוי בפועל וִידַעְתֶּם. ואם אינו ראוי, אין הבטחת ההתנחלות בארץ ישראל מתקיימת בו. זה אמור לגבי כל הדורות וגם לדורנו. הדור חייב להוכיח שהוא אכן ראוי.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

 

Kommentar verfassen