ויצא – פרשת השבוע

יעקב כידוע בורח מבית הוריו בגלל פחדו מניקמת אחיו עשו. בחלום חוזר אלוהים על ההבטחות שהבטיח כבר לזקנו אברהם…

ויצא – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

למחרת מקריב יעקב קורבן תודה ונודר נדר, אשר סיגנונו מעורר תהיות:

אִם יִהְיֶה אֱלוהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנוֹכִי הוֹלֵךְ … וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה יְהוָ“ה לִי לֵאלוהִים.

משמעותן הפשטנית של מילים אלה, שיעקב למעשה מתנה תנאי: אם ה‘ ישמור עלי, אם הוא ידאג לי ויספק את כל מחסורי, הוא יהיה האלוהים שלי. מהנוסח אפשר להסיק, שאם תנאי זה לא יקויים על ידי אלוהים, ה‘ לא יהיה האלהים שלו.

מאחר שחכמינו ז“ל וכל המסורת שלנו דבקה באמונה, שיעקב אבינו היה צדיק ומקורב לאלוהים, הם לא יכלו לקבל מלים אלה כפשוטם, כי לא יעלה על הדעת, שיעקב אבינו אכן מתנה את האמונה באלוהי אבותיו בעזרה שיקבל ממנו-יתברך. חכמינו ז“ל העניקו לנוסח הזה פירושים שונים. אחת הפרשנויות המשכנעות מבחינה לשונית מציעה קריאה זו של הטקסט:

אם אתה תספק לי את השרות הזה, היינו תעזור לי לחזור בשלום, רק אז אוכל אני לספק לך את השרותים המקובלים, מאחר שאם לא אחזור בשלום, לא אהיה קיים ולא אוכל לעבוד את ה‘. וכך נמנעת סתירה בין אמונתו של יעקב לאמונה הטהורה.

אמונת אבותינו וממשיכיהם חפה מהגישה של קח ותן, של שמור לי ואשמור לך, של מקח וממכר. רבים מבני עמנו התמימים והמיתממים נוהגים לשכוח זאת ומעזים לעשות עסקים עם הקב“ה ויותר מכך עם בני עמם הם על חשבונו של הקב“ה.

המדרש על יעקב אבינו הלמדן

יותר מאשר לכל אדם אחר מקדישה התורה את פרקיה לגדול זה. ואם במקרה התורה החסירה או לא ירדה די עמוק להסברת הדברים, באו חכמינו ז“ל והשלימו את החסר. מדרש תנחומא (בובר, פרשת וישלח סימן ט ד“ה [ט] ויבא יעקב) טוען: „אין לך אדם שהיה יגע בתורה כאבינו יעקב, ככתוב ויעקב איש תם יושב אהלים, אין כתיב כאן יושב אהל, אלא יושב אהלים, יוצא מבית מדרשו של שם, והולך לבית מדרשו של עבר, ומבית מדרשו של עבר, לבית מדרשו של אברהם.

חז“ל לא היו תמימים וידעו כמובן שבני ישראל היו נוודים, החל מאברהם אבינו ועד להגירתו של יעקב וכל בניו למצרים. אמנם כבר התקיימו אותו זמן בתי ספר במצרים ובבבל, אבל ספק אם שבטי ישראל הנוודים הכירו בתי מדרש.

מדוע ייחסו חכמינו לאבי האומה למדנות, מה היתה כוונתם? אבי האומה, הסמל והמאור לדורות הבאים, המשמש דוגמה לכל יוצאי חלציו לדורותיהם, לו ייחסו עיסוק תמידי בלימוד, כיוון שאין בחייו של האדם דבר חשוב יותר מן הלימוד. ואכן צאצאיו אימצו נוהג זה בפועל. עם ישראל היה העם הראשון אשר הנהיג חינוך חובה. היה זה כבר במאה השנייה לפנה“ס כאשר המנהיג הרוחני של העם, שמעון בן שטח, קבע, שהבנים חייבים בלימוד: מסורת זו היתה במשך מאות רבות של שנים יתרונם של בני יעקב על פני עמים אחרים, אשר בורותם היתה להם לרועץ בשטחי חיים רבים.

אחריות עצמית לעתיד

בחלום מבטיח אלוהים ליעקב לתת לו ולזרעו את כל הארץ עליה הוא שוכב. אבל לא די בזאת, הקב“ה מוסיף: „וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ (בראשית כח, טו).

מה צריך האדם יותר מהבטחה מפורשת של אלוהים שישמור עליו בכל אשר ילך ולא יעזוב אותו לנפשו. יעקב יכול היה לאור הבטחה גורפת זו לחזור רגוע לבית אביו, כי מה היה לו עוד לפחד מאחיו עשו. עם שמירה צמודה כזו לא היה לו לחשוש מדבר. מה צורך היה לו להמשיך במסע הנדודים המפרך לחרן, מאות קילומטרים מהבית. נראה שיעקה אינו מהרהר באפשרות זו. הוא ממשיך במסעותיו, לא מפני שהוא מטיל ספק בהבטחת אלוהים ובכוחו לעזור לו. הוא יודע שהאחריות לעתיד גורלו של האדם מוטלת קודם כל על עצמו ושעליו לבדו למצוא את דרכו בחיים. גם את אברהם אבינו עה“ש, ברך אלוהים בשפע ברכות וכן בהבטחות לעתיד יוצאי חלציו. ובכל זאת לא נקט אברהם במדיניות „השם יעזור“, כי אם אזר חלציו בכל פעם שנקלע למצב מסוכן והחליט את מה שהיה חייב להחליט, מבלי לסמוך על ישועה שתבוא מלמעלה. כאן חשוב להדגיש, שאברהם, כמו גם נכדו יעקב ניסו להתנהל בדרכם בחיים בהסתמכם על כוחם ועל תושייתם. הגישה הרווחת במקומותינו, „השם יעזור“, „אלוהים גדול“, „יהיה בסדר“ וכיו“ב, לא התאימה לדרך החיים של אבותינו וכנראה גם לא לאמונתם.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen