וישב – פרשת השבוע

בהיסטוריה התנ“כית מופיעות שתי נשים, הקובעות את גורל עם ישראל. תמר, כלתו של יהודה, המתחפשת לזונה ומפתה את חמיה ויולדת את ממשיכיו של שבת יהודה. ורות, שאחד מצאצאיה הוא מייסד שושלת בית המלוכה הדוידי…

וישב – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

המעניין ששתיהן אינן יהודיות. האחת כנענית והשניה מואבית. שתיהן אינן אמורות להתערב בבני ישראל. מדוע אם כן נזכר מוצאן בתנ“ך? עורך או עורכי התנ“ך היו יכולים במשיכת קולמוס קלה להתעלם מהמוצא האתני של שתי הגיבורות. איש לא היה מבחין בכך. השיוך הלאומי או הדתי של גיבורות התנ“ך אינו מוזכר תמיד. מוצאה של בת שבע למשל, אישתו של אוריה החיתי שנלקחה מבעלה על ידי דוד המלך, אינו מוזכר. ייתכן שהיתה חיתית כמו בעלה. משלא עשו העורכים כן, צפות ועולות שאלות:

האם עורכי התנ“ך ראו במוצא האתני גורם שולי שאינו ראוי כלל להתייחסות? האם השיוך האתני של האישה היה בעל משמעות משנית לזה של הגבר הישראלי?

מדוע החליטו חכמינו אחרי חורבן בית שני לקבוע את השיוך לדת ישראל ו/או ללאום היהודי על פי מוצאה של האישה-האם ולא על פי השיוך השיבטי של הגבר-האב (כפי שקפידו בני שבט לוי והכוהנים לעשות)? והאם גישה זו עדיין מוצדקת?

פרנסי ציבור עם עבר מפוקפק

לזכותם של חכמינו ז“ל ייאמר, שהם לא ניסו לשכתב את התנ“ך. הם הודו במוצאו המפוקפק של המלך דוד, אבל טענו שאין זה חיסרון, להיפך, טוב שזה כך.

וכל כך למה? מה התועלת בהטלת דופי גדול מעין זה במלך הגדול דוד? וכאן באה הטענה החשובה, שדווקא טוב שלדוד המלך היה מוצא כזה מפוקפק, כי זה מלמד אותנו את הכלל: כדאי שלמנהיג או למי שנושא במשרה רמה, יהיה עבר מפוקפק, היינו עבר שבלשון המעטה אין להתגאות בו, על מנת שלא יחשיב את עצמו יותר מאחיו, כלומר מבני עמו.

הגמרא קובעת במפורש: שלא ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. חכמינו ראו מנסיון החיים, שפרנסי הציבור, כלומר כל אלה שיש להם מישרות ותפקידים ציבוריים, לא תמיד מתנהגים כשורה. אפשר גם לטעון, שאותם פרנסי ציבור, שעברם אינו נקי ביותר, הם המנהיגים האידיאלים, מכיוון שהם חייבים לחשוש, שבמקרה של חוסר יושר מצידם, מיד יפתחו נגדם תיק ויעיפו אותם מתפקידם.

כל זה טוב ונכון, אבל התאים כנראה רק לתקופת חכמינו ז“ל. בימינו אנחנו נוכחים לדעת, שהנחה זו אינה תופסת, כלומר שאם מנהיגי ישראל נהגו כבר בעבר שלא ביושר וקופה של שרצים תלוייה להם מאחוריהם, אין העבר המפוקפק ערבות להתנהגות ישרה בהווה.

המוסר האלוהי

יוסף שנמכר לעבדות במצרים הגיע לבסוף לתפקיד חשוב בביתו של פוטיפר, אחד משרי פרעה. אשתו של פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, אבל למרות שידוליה אין הוא מוכן לבגוד באמון שנותן בו מעבידו. לבסוף מסביר יוסף לאשת פוטיפר:     וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים (פרק לט, ט).

יוסף, שגדל בבית אביו יעקב, ידע על קיומו של אלוהים, אבל חוקים אלוהיים בוודאי שלא היו מוכרים לו. היה זה מאות שנים לפני מתן תורה וספק אם שבטי ישראל הנוודים הכירו חוקים כתובים כלשהם. מדברי יוסף מסתבר, שהוא האמין, כי אם ייעתר למעשה הפיתוי, הוא יחטא לאלוהים. יוסף ידע שקיימים כללים האוסרים לקיים יחסי מין עם אשה נשואה. אבל מה היה מקור הכללים האלה. אין ספק שבעת העתיקה היו קיימים כללי מוסר, שהיו מוכרים ובדרך כלל גם נהגו על פיהם, ומאחר שלא נזכרו בחוקים תואמים, יוחסו כללי מוסר אלה לאלוהים.

האם המוסר במקורו הוא אלוהי? מזה עידנים חלוקים החכמים בדעותיהם בנושא. אבל בפי העם השתרשה האמונה, שהמוסר מקורו באלוהים, ושאלוהים מבקש מהאדם לנהוג ביושר. מי שאינו ישר והגון, נוהגים הישראלים לומר, שאין לא אלוהים. והדעה הרווחת בארץ, שרבים משועי הארץ, בין חילוניים בין דתיים מוחזקים להיות אנשים שאין להם אלוהים.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen