פרשת השבוע: תולדות

מוכר לנו סיפור הולדתו של יצחק, אלא שזה יותר הסיפור של אברהם ושרה. אירוע משמעותי בחיי יצחק היה כנראה הגירוש של ישמעאל אחיו…

תולדות – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

לא צריך להיות פסיכולוג מלומד על מנת להבין, שכאשר לוקחים לילד רך את אחיו הגדול, שנוהג לשחק איתו, ושולחים אותו למות במדבר, שזו מכה נפשית קשה ביותר עבור הילד. יכול אפילו להתעורר החשד, שיצחק לא אהב במיוחד (בלשון המעטה) את אימו השתלטנית, מאחר שבמותה, לא טרח להשתתף בקבורתה. לעומת זאת מדווחת לנו התורה, שבמות אברהם אביו, באו הוא ואחיו ישמעאל לקבור את אביהם ואילו שאר בני אברהם אינם מוזכרים:

וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה (כה, ט).

יש פרשנים הטוענים, שבמותו של אברהם השלימו האחים יצחק וישמעאל ביניהם. למרות שאין במקרא כל רמז לעוינות ששררה כביכול בין שני האחים. סביר להניח שיצחק נטר לאימו שרה, אשר יזמה את גירושו של האח למדבר ואולי אף לאביו אברהם, מאידך ייתכן בהחלט שבין שני האחים שררה אחווה ורעות. ייתכן אף שניתן למצוא בתורה רמז לכך: על פי פרק יז, יד, סביר להניח שהגר, אימו של ישמעאל התגוררה במקום שנקרא באר-לחי-רואי. וכאשר חוזר עבד אברהם עם כלתו היעודה של יצחק, כתוב: וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי. אין זה מן הנמנע שיצחק חזר מביקור אצל הגר ו/או ישמעאל.

יעקב אבינו ובחירתנו מכל העמים

האימרה „אתה בחרתנו מכל הימים“ שגורה היום בפי כל ישראלי יהודי. היהודי הדתי חוזר על ביטוי זה (במילים אלה או אחרות) יומיום בתפילה. מתעוררת השאלה: כיצד יש להבין את רעיון הבחירה של עם ישראל על ידי אלוהיו. חכמי ישראל עסקו במשך הדורות בניתוח הנושא הזה בהקשרים רבים ומצאו סימוכין רבים בכתובים (בתנ“ך) לצורכי פרשנות. נביט על כך באספקלריה היסטורית, מבחינת ההיסטוריה של עם ישראל מאז הגלות, בעיקר בארצות אירופה.

בדורות שעברו סבלו היהודים מהשפלות ודיכויים, לעג וביזוי מידי הגויים. היתה מעין הסכמה כללית בעולם הכביכול תרבותי, שהיהודים הם עם שפל ונחות, שאם לא היה שפל ונחות ובעל אופי קלוקל, לא היה אלוהים מרשה שינהגו בו כך. מי שסובל השכם והערב מיחס מעין זה, עומד בפני הסכנה, שיתחיל בעצמו להאמין בכך שהוא מעוות, ובזה הוא חותם את גורלו. אלא שדורות של יהודים האמינו במילים „אתה בחרתנו“ כפשוטם. החרפות של הגויים לא זיעזעו את בטחונם העצמי, כי בסתר ליבם האמינו, שהם בחירי האלוהים והם במעלה גבוהה מאלה שמחרפים אותם. דעתו השלילית של הגוי על היהודי לא פגעה בבריאות נפשו והוא יכול היה לשרוד את הצקותיהם של מחרפיו.

אחד-העם (נפטר 1927) הבין ותאר מצב זה. הוא הוסיף (וזה היה כבר ברבעון הראשון של המאה העשרים), כי לאור התחדשות החיים הלאומיים בארץ ישראל, אין צורך עוד להיתלות באותה אמונה ילדותית של „אתה בחרתנו“.

יצחק מזהיר מפני נקמת הגויים

חכמי ישראל לא היו שלמים עם התנהלותו של אבינו יעקב כלפי אחיו ולכן הסבירו, שבתקופות מסויימות יסבלו צאצאי יעקב מצאצאיו של עשו כעונש על התנהגות זו.

אבל מעניינת במיוחד פרשנותו של הרשב“ם (נכדו של רש“י, שחי לפני כאלף שנים) על ברכת יצחק לעשו.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו … בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי …  וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.

הרשב“ם מתעכב על המילים וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ, כלומר שיצחק מבטיח לבני עשו, שבמידה שיסבלו מהעול שיטילו עליהם בני יעקב, הם ייפרקו אותו ויתקוממו. הנסיון האנושי מלמד, שכאשר המדוכאים מצליחים להתגבר על אדוניהם, ניקמתם כואבת מאד. ויש במילים אלה, אומר הרשב“ם, אזהרה לבני ישראל, שגם אם ישלטו בבני עשו, שלא ינצלו זאת למעשי עוולות. אכן הרשב“ם העלה אפשרות של שלטון יהודים בערבים, למרות שהמזרח התיכון היה במשך מאות שנים מוסלמי. והוא מזהיר מפני נקמתם של המדוכאים, כאשר יצליחו להשתחרר מהשיעבוד. נימוק רציונלי לשולט להימנע מדיכוי, כמו כן לא חסר הפן האנושי המוסרי בפרשנות זו.

האם מישהו כיום מוכן לשמוע לדברי הרשב“ם?

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen