- haGalil - http://www.hagalil.com -

פרשת השבוע בחוג המשפחה: וילך

ההנחה המקובלת אומרת, שאלוהים כל-יכול ויודע הכל. מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ, כנהוג לומר בתפילת השחר של ימות החול. ולכן אם אלוהים צופה ויודע את אשר עומד להתרחש בכל רגע נתון, ממילא אין לאדם אפשרות לפעול בניגוד לידיעה זו ורעיון הבחירה החופשית הוא לא יותר ממשאלת לב ומדמיון שוא. ולכן, מאחר שלאדם אין בחירה חופשית ואינו יכול לפעול על פי רצונו, אין הוא יכול לבחור בין טוב לרע, בין קיום מצווה לאי-קיומה…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: וילך

גישה זו שומטת את הבסיס המוסרי לענישה על עבירה או על מעשים רעים ולמעשה נוגדת את דרך התנהלותה וחשיבתה של האנושות מאז ומתמיד.

הפתרון לבעייה סבוכה זו נמצא בקביעה, שההנחה בטעות יסודה. היינו, שדרך חשיבתו של האל דומה לחשיבה של האדם. היא מתעלמת מהעובדה, שאין ולא ייתכן שיהיה לבני אנוש מושג על חשיבת האל. לא ניתן להשתמש במונחים ובקטגוריות הלקוחות מהשפה האנושית ומהחשיבה האנושית כאשר מנסים ללמוד משהו על האל. לא ניתן להחיל על האל מושגים אנושיים. (תורת שלילת התארים של הרמב“ם שוללת את האפשרות לייחס לאלוהים תואר כלשהו.)

מאחר שאיננו יודעים מהי ידיעת האל, מותר לנו לקבוע, כי מעשי האדם אינם תלויים בידיעת האל.

ועדיין נשארת השאלה, האם האדם חופשי במעשיו אם אלוהים בפירוש מכריז על הדרך שבה יתנהל האדם.

בפרשה שלנו (דברים פרק לא) מיידע אלוהים את משה רבנו על התרחשויות עתידיות כאשר העם יגיע לארץ המובטחת: וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר… וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. כלומר שאלוהים צופה את בגידתו של עם ישראל בו ובחוקי התורה. בעיקבות זאת, מסביר אלוהים, יוטלו על העם עונשים חמורים: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים … וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא.

האם בתנאים אלה יכול העם שלא לפעול בהתאם למה שצפה אלוהים, ואף הכריז עליו מפורשות והדברים גם נכתבו לעדות בתורה.

למרות הכרזה אלוהית זו על העתיד להתרחש, הוא מצהיר, כי יעניש את העם בכל חומר הדין. לאור מידע זה חייבת היתה לצוף בפני משה השאלה, האם בפני העם עומדת האפשרות להימנע מבגידה, לאחר שאלוהים כבר הכריז שהוא צפה אותה. משה, בעל תודעת הצדק העמוקה, חייב היה לטיל ספק בצידקת מעשה הענישה.

מי שידוע כמגינם של ישראל, המדבר עם השם „פנים אל פנים“, לא היה משלים עם עיוות צדק מעין זה, ויש להניח שהיה מתקומם ופונה אל אלוהים בטרוניה וטוען „השופט כל הארץ לא יעשה משפט“, כפי שטען אברהם אבינו (בראשית יח). ואולי היה מעלה טענות אחרות נוספות, שהרי כפי שראינו, משה רבנו לא היה כלל כבד פה, כאשר מצא לנכון ללמד סנגוריה על עם קשה עורף זה.

אולם משה רבנו אינו מתרעם אלא מקבל תאור עתידי זה באיפוק ואולי בהבנה. עובדה זו אומרת דרשני. ההסבר הסביר לכך: למשה ברור, שאלוהים אינו עונש ללא סיבה הכרחית. שידיעתו של אלוהים על מעשיו העתידיים של העם אינם גזירה סופית. הוא יודע שהעם למרות ידיעתו של אלוהים עדיין חופשי לבחור כטוב בעיניו. מאין שאב משה ידיעה זו, על כך לא ניתן לתת תשובה ברורה. לנו מכל מקום מותר להסיק, שמשה רבנו, שהיה אולי החכם באדם, הבין, שידיעת האלוהים, ואפילו ציפיותיו וידיעותיו המפורשות אינם בהכרח גזירה, המונעת מהאדם (או מהעם) לפעול על פי בחירתו; היא איננה שוללת את הבחירה החופשית.

כידוע התרגשו אסונות גדולים על עם ישראל במשך ההיסטוריה הארוכה שלו. חורבן בית ראשון וחורבן בית שני אינם נכללים כנראה בגבולות אותם עונשים, עליהם מדובר בפרשה שלנו. שכן אלו נגרמו על ידי העם עצמו או על ידי מנהיגיו ולא באמצעות השמים. גם האסון הגדול השלישי, השואה, לא בא כעונש או בהתערבות השמים. ייתכן שעונשים אלו נאמרו על עתיד כלשהו ולא הוגבלו בזמן מסויים. ייתכן והם עתידים להתחולל בתקופתנו אנו. העם זנח את המצוות החשובות לאלוהים, אלה שהן בין אדם לאדם. על המצוות הפולחניות ויתר אלוהים כבר בזמנם של הנביאים הגדולים. לא אדיקות במצוות פולחניות עומדות בקריטריונים של עבודת השם ואין בהן כדי להוות את קיום חלקם של ישראל בברית בינו-יתברך לבין העם. גם לא הקמת בית המקדש השלישי יכולה להיות רצוייה בעיני השם, כי בית המקדש הוא בסופו של דבר סמל בלבד ללא משמעות ערכית. רק המצוות המעשיות שבין אדם לחברו יכולות להוות משקל בעבודת השם ובקיום מצוותיו. ולא נראה שבזמננו נעשה כל הנדרש מבחינה זו, היפוכו, העם היושב בציון מבזה את ההוראות המוסריות שניתנו לו שבתורה. ואל נתפלא אם העונשים המנויים בפרשתנו יחולו עליו.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com