לפני סיום החומש ולפני שמשה רבינו נפרד מבני ישראל בנבואתו על שבטי ישראל, מרמז המקרא על מעין שתי צוואות. האחת היא התורה, שמשה מסיים את כתיבתה ומפקיד אותה בידי הלוויים, נושאי ארון הברית. השניה היא שירת האזינו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: האזינו
את הנאמר בשירת האזינו, כלומר את חטא הבגידה של עם ישראל באלוהיו, את העונשים הכבדים שמטיל עליו אלוהים, את החרטה והחזרה בתשובה של העם ולבסוף את גאולתו והענשת אויביו, כל זה כבר נאמר בלשון פחות או יותר פרוזאית בפרקים כא ול‘. אלא שבפרקים אלו מתעוררת הבעייה של הסיגנון שהיא גם בעיית התוכן.
התורה פונה ומדברת אל העם בגוף יחיד, כאילו העם הוא קיבוץ אחד, אישיות אחת, המסוגלת לחטוא ולהענש. לעומת זאת אנחנו יודעים, שהתורה מדגישה במקומות שונים את חופש הבחירה של הפרט ואת האוטונומיה להכריע על פי רצונו. רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיך הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (פרק ל, טו). כלומר שרק האדם עצמו יכול להחליט אם ללכת בדרך הישר או להסתכן בעונש.
מאידך יש בלשון התורה לרמוז גם על אחריות קיבוצית של היחיד. פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָ“ה אֱלֹהֵינוּ (פרק כט, יז). כאן מרומז על האפשרות, שעל הפרט מוטלת האחריות גם עבור העם כולו ושייתכן שהחלטה של הפרט לחטוא עלולה להמיט אסון על הקיבוץ כולו.
השאלה אינה פשוטה. כבר חז“ל אמרו בלשון דומה „כל ישראל ערבים זה לזה“. האם להתייחס לדיבור זה במובן, שכל אחד מבני העם נושא באחריות לחיים חסרי סבל של הזולת. כדוגמת הסולידריות והעזרה לזולת שהיו נהוגים ביהדות במשך מאות שנות גלות, או שהכוונה גם, שכל אחד אחראי למעשי הזולת ושהוא אמור להתערב ולהניא אותו ממעשים הנחשבים בעיניו רעים, או אפילו מחטאים כלפי שמיים ואולי אפילו לכפות על הזולת התנהלות המתאימה כביכול לדרישות הדת.
מתורתנו ניתן ללמוד, שהיא ערה לבעייה זו אבל אינה נותנת לה מענה ברור וחד-משמעי. תורתנו גם אינה מתיימרת לתת תשובה לכל שאלות החיים בכל הדורות העתידיים מאז מעמד הר סיני. התורה נתנה בידינו את הכלים לפרשנות רחבה, שתאפשר את חיי היחיד ואת חיי הקיבוץ בהתאם לתנאים הפוליטיים או החברתיים. המקרא מדגיש במקומות רבים, כי התורה היא תורת חיים. כלומר שהיא מיועדת להסדיר את חיי היומיום של האדם המאמין מחד, ומאידך שיש לפרש אותה באופן כזה, שהיחיד והחברה יוכלו לחיות בשלום, כל אחד על פי דרכו, תוך כדי הכרת זכות הבחירה של הצד האחר.
חופש היחיד להחליט על פי רצונו בבחירת דרכו בחיים נראה היום חשוב מאי פעם. אנחנו עדים בימים אלה לתופעה, שקבוצת אנשים קיצוניים חושבת שעליה לכפות את רצון האלוהים על בני אדם אחרים, גם אם זה כרוך ברצח של יחידים ואף ברצח עם. אנשים אלה, החושבים עצמם למאמינים האמיתיים בדת האיסלם, ואשר בעיני העולם התרבותי נחשבים לטרוריסטים, פועלים כביכול מתוך תחושת אחריות לקיום תורתם והמתחייב ממנה על פי הבנת מנהיגיהם. פרשנותם היא בעיניהם הפרשנות הנכונה והיחידה של דתם. באופן הגיוני לא ניתן יהיה לשכנע אותם, כי הם מאמינים שהם יודעים לפרש את רצון האל.
תורת ישראל איפשרה את המשך קיומו של עם ישראל ושל היחיד מבני העם, כי היא לא דרסה את רצונו החופשי של היחיד. כל דרך אחרת תיתכן רק באמצעות הפשיזם ובהפעלת טרור. חשוב להקפיד שלא להתדרדר לאשלייה, שתיתכן כפייה שהיא טובה לזולת, ושלא להגיע למצב שאדם או קבוצה של בני אדם יחליטו מה חובתו של הפרט כביכול לטובת הכלל.
סכנה גדולה במיוחד נשקפת מחוגים מסויימים בינינו, המתיימרים להכיר את רצונו של הקב“ה, מסמיכים רצון זה לשאיפות לאומיות ולאינטרסים כלכליים ומנסים לכפות רצון זה על יחידים וציבורים. יש לתהות על כך, אם רתימתה של דת ישראל לשאיפות חילוניות וגיוסו של „רצון האל“ למלחמה על אינטרסים אנוכיים אינם חילול השם.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
