מי הוא ומה הוא –אלוהים. בשאלה זו מתחבטים חכמי העולם מזה אלפי שנים, ואף כאן לא יהיה אפשר לתת מענה לשאלה זו. בתקופות שונות ניסו לתת לשאלה זו תשובה מתאימה לתקופתה…
בעת העתיקה רבים היו האלוהים. לרוב עמי איזור הים התיכון ואזור הסהר הפורה, היו אלוהויות מספר, כאשר לכל אל תפקיד מסויים והיסטוריה מסויימת. לאלים השונים היתה חזות שונה. לכל אל היה גם בית מישלו, בית מקדש, שהיה מקום מישכנו או לחילופין ששם היו עובדים לו. ידוע מחומש בראשית על קיומו של אל ראשי, שנקרא אל-עליון. אחד הפרעונים, אחנתון, ביטל את כל האלוהים שהיו נהוגים במצריים והכריז על השמש כעל האל היחיד. השמש או האור הבא ממנה הוא האל היחיד ולא אל-עליון בצד אלים אחרים. אולי ניצני המונותאיזם. משה רבנו חי כמאה וחמישים שנה אחריו.
האל, איתו עושים השבטים העברים היכרות במדבר, אינו בעל מאפיינים ברורים. תחילה הוא לובש אפילו צורה של עגל זהב. אבל במשך הזמן הוא לובש צורה של ענן ויורד על אוהל מועד. בשלב זה מקימים בני ישראל מישכן לאלוהים, שבו הוא אמור לשכון, כל אימת שהם נחים ממסעותיהם. אלוהים זקוק לבית, תחילה לבית זמני, כל עוד העם נודד במדבר אבל המטרה היא לבנות לו בית קבוע בארץ המיועדת, הוא בית המקדש. המשכן ובית המקדש אכן משמשים למגורי הקב“ה. כך פשוטו של מיקרא במקומות רבים בתנ“ך.
למובאות השונות בתנ“ך אפשר אומנם לתת הסברים סימליים, אלא שפשוטו של מיקרא התאים יותר לגישתם של רוב המאמינים.
אבל ראה זה פלא, תוך דורות ספורים מאז המסעות במדבר, אנחנו מתוודעים לאמונה מונותאיסטית, ולא זאת בלבד, כי אם למחשבה מתקדמת ביותר, שבהירותה וזכותה מתגלים לפחות אלף שנים מאוחר יותר וממשיכים להדהד עד ימינו אלה.
שלמה המלך בנה בית מקדש ובתפילתו בעת חנוכת הבית הוא מצהיר:
„האמנם ישב אלהים על הארץ. הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (יכילו אותך), אף כי הבית הזה אשר בניתי“ (מלכים א: ח, כז). שלמה מבין שלא הארץ ולא השמיים, שהיוו למעשה את היקום כולו, אינם מקומו של השם. ועל מנת שלא להותיר ספק באשר לכוונתו, שבית המקדש אינו מקום דיורו של אלוהים במובן הארצי, כי אם סמל בלבד, מקום תפילה לבני ישראל, מבקש שלמה מאלוהים, שעיניו תהיינה „פתוחות אל הבית הזה … אשר אמרת, יהיה שמי שם“. רק על שמו של אלוהים ייקרא הבית ותו לא.
שלמה המלך, או זה שניסח את מאמר המפתח הזה, לא המשיך לפתח אותו, אולי מפני שהדור והאנושות טרם היו כשירים לכך. אבל ברור שמשפט זה אומר דרשני. כי אם היקום, כדברי שלמה, אינו מכיל את אלוהים, היכן הוא נמצא והאם הוא נמצא בכלל? גם אם לא ננקוט בגישה הדתית, על פיה האמונה באלוהים מחוייבת, אלא נלך בדרכם של הפילוסופים, הדורשים, שאלוהים הוא מחוייב המציאות, נותרה השאלה בעינה, היכן הוא נמצא?
רד“ק (רבי דוד קמחי, 1160 – 1235, היה ראשון מגדולי פרשני המקרא) מסביר את דברי שלמה: „כי … אין לך מקום שיכילך כי אתה מקום העולם ואין העולם מקומך, הבית שבניתי לך אינו אלא על דרך המשל, שיהיה רצונך וכבודך נמצא בבית הזה לשמוע אל התפלה“. אין היקום מקומו של אלוהים, מסביר רד“ק, אלא אלוהים הוא מקומו של היקום. חכמים רבים חזרו והדגישו הנחה זו, שהינה המפתח להבנה האנושית את האלוהות. אלוהים אינו קיים בתוך היקום, אלא היקום קיים בתוך אלוהים. על מנת לתת לזה דימוי ציורי: אלוהים גדול מהיקום, עוטף אותו ומכיל אותו בתוך עצמו.
מלבי“ם (ר‘ מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר1809 –1879 ) מבהיר את עניין המשל: „שלא תחשוב שישיבת ה‘ על הארץ הוא כפי מחשבות ההמון, שיושב וחונה במעון, שזה דבר בטל, כי הנה השמים ושמי השמים לא יכילו אותו, כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומכל שכן שלא ישכון בבית בנוי בידי אדם. ישיבתו על הארץ הוא רק כינוי להשגחתו שם בקביעות לשמוע תפילות ולהשגיח בהשגחה פרטית על צרכי עמו…“
בעל העקדה העלה את הנושא לדיון פילוסופי. הוא נאמן לתובנותיו של המלך שלמה וממשיך לפתח את הרעיון הטמון בהם. „הפילוסופים בחקירותיהם סלקו ממנו יתברך ידיעה ברורה בדברים האפשריים ואת השגחתו במעשינו. ודבריהם היו למכשול לעם הארץ, כלומר מאחר שאין לו-יתברך חושים וכוחות כשלנו, אינו משיג ויודע דבר, כי מי שאינו יושב בתוך המונהגים על ידו, אי אפשר שישגיח בהם, ומה עוד כשאינו צריך להם“. וזו הסיבה שבני אדם נוטים לכפור בהימצאותו של אלוהים.
„לכן היה מחסדו עם עמו שינהג עמהם כרופא המשקיף על בריאות החולה. אמנם יעלים לפעמים טבע התרופות שנותן לו. ולכן ביטל ענינים אלו והשליכם ארצה, והיכתיב לעצמו עניינים כמלך חסיד ורחמן היושב בתוך עמו באוהל ובמשכן ושמח עמהם… ולכן השתמשה התורה תמיד בתוארים אנושיים וכוחות גופניים….“
וזה המשפט דורש עיון נוקב ומחשבה מעמיקה: על מנת שלא יתייאשו בני האדם מעוצמת ההפשטה ולא יהיו נבוכים מול חוסר האפשרות להשיג את השם-יתברך, ייחסה לו התורה כביכול תארים אנושיים, כגון הגיבור, הנוקם, האוהב, הרחמן ורבים נוספים. המסקנה המתחייבת: התורה אכן כינתה את השם בתארים אנושיים, מטעמים מובנים, אבל לנו בני אנוש לא הותר לעשות כן.
הכישלון האמוני הגדול של דורנו, שרבו התמימים, הטפשים, המתחזים והנוכלים, המתיימרים להיות חסידי ה‘, המרשים לעצמם להבהיר בכל הזדמנות, כי אלוהים רוצה וחושב ומצפה לזאת ולזאת. וזה על גבול חילול השם. כי מה שלתורה מותר, נאסר עלינו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
