פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תבוא

המהלך ברחובות הארץ עלול להתרשם, כי עיקריה של הדת היהודית מרוכזים בסמלים. כיסוי הראש, בדרך כלל הכיפה, שולטת בנופי הערים והשכונות המיושבים בדתיים. לכך מצטרפות הציציות של הבגד הנקרא ארבע-כנפות, הנושקות לפעמים לאדמה ומתנופפות כמו לולבים בתפילה בסוכה, מזוזות הבתים, שכנראה מעולם לא זכו ללטיפות ונשיקות כה רבות, כמו בעידן שלנו. כל הפעולות הנ“ל אומנם אינן מצוות זניחות, אלא שהפכו למצוות המסמלות את הדת ואת הדתיות, ואין להן קשר לעבודת הבורא…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תבוא

אפילו התפילה, שהיא כידוע התחליף לעבודת השם המקורית, שהתרכזה בעיקר בפולחן הקורבנות, אין מישקלה בסדר היום של המאמין היהודי, כפי שרוב המתפללים נוהגים לחשוב. עבודת השם בימים קדומים וגם בימי בית ראשון התבטאה בעבודת הקורבנות. אבל עד מהרה הפכה דרך זו של עבודת השם לזרא ולעומס בעיני השמיים. „למה לי רוב זיבחיכם“ מכריז אלוהים מפיו של אחד הנביאים. רוב נביאי ישראל הגדולים חוזרים על דחייתו של הקב“ה את הקורבנות. אין הוא-יתברך מייחס ערך לעבודה זו, כאשר היא באה על חשבון המצוות המעשיות. גם התפילה דינה כדין הקורבנות. נותר אם כן רק נושא אחד שבו ניתן לעבוד את השם ולרצות אותו, אלו המצוות שבין אדם לחברו.

הפרשה שלנו נקראת גם פרשת התוכחה. היא כוללת מיטב ברכות שיורעפו על בני ישראל באם יקיימו את מצוות התורה, מאידך קללות ועונשים על אי קיומן. כשליש מפרק כ“ח מוקדש לברכות ואילו היתר לקללות, תשעים ושמונה קללות בסך הכל.

העונשים המתייחסים לקולקטיב הלאומי הינם בעייתיים מעט: „והפיצך יהו“ה בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ“, „והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן“, „והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך יהו“ה שמה“, „ישא יהו“ה עליך גוי מרחוק מקצה הארץ…, גוי אשר לא תשמע לשונו, גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון“. האם העונשים האכזריים האלה מצליחים עדיין לזעזע את השומע או את הקורא ולהשיג את מטרתם, היינו לעורר את לבו למחשבות ולחרטה על מעשיו הרעים? השאלה למעשה תאורטית בלבד, שכן העם החי בציון בטוח בעצמו, בכוחו, בעוצמתו ובכושרו להתגבר על כל קשיי החיים כפי שלא היה מעודו. האיומים בפרקי התוכחה אינם מרשימים (בלשון המעטה). משה רבנו עה“ש אולי צפה או ניחש את העתיד להיות כעבור אלפי שנים והוסיף לאיומי העונש מעין הסכם, שאולי ניתן לכנותו בלשוננו היום ובמושגי העת החדשה „אמנה חברתית“.

במאה ה-י“ח החל רעיון השוויון החברתי להתפשט באירופה. אחד מהוגיו המרכזיים היה ז’אן-ז’אק רוסו, שפירסם בשנת 1762 את חיבורו בשם „האמנה החברתית“. הרעיון שעמד במרכז גישה זו, היתה האמונה בשוויון בין בני האדם ובריבונות הנתונה בידי העם בזכות עצמו. העם הוא הריבון ולכן כל גם אחד מפרטיו, והקולקטיב הזה המורכב מהפרטים הרבים הוא השליט העליון.

ייתכן שמשה רבנו עה“ש הקדים בהגותו את הוגי הדעות של העת החדשה, או שהוא צפה בעיני רוחו, שעתיד עם ישראל בזמן מן הזמנים שלא לדבוק באותה דת שהוא הנחיל לעם, מכל מקום דאג לכך, שהעם וכל אחד מפרטיו יתחייב לשמור את חוקי התורה גם אם אינו מחוייב מתוקף אמונתו באלוהי ישראל או מתוקף חששו מקיומם של איומי התוכחה.

בפרק כ“ז משמיעים הכוהנים את הכללים החשובים ביותר בצורה של קללה לכל מי שלא יקיים את המצוות המוקראות והעם משיב במקהלה „אמן“ על כל מצווה שהוזכרה. הכללים החשובים ביותר, להוציא את אלו המתייחסים לאמונה או לטוהר המשפחה ויחסי המין, הן המצוות הסוציאליות. ועל אלו התחייבו אבותינו: ארור מסיג גבול רעהו. ארור מטעה עיוור בדרך. ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. ארור מכה רעהו בסתר. ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי, וכל אחת ממצוות אלה התקבלו באישור „אמן“.

עם ישראל החי בציון ברובו אינו שומר על כללי הדת, מאידך מזכיר ללא הרף את השתייכותו האתנית לאבותיו אברהם, יצחק ויעקב ולשבט יהודה מימי בית ראשון. עם ישראל זה גא במורשת שהנחילו לו יוצאי מצריים והנודדים במדבר. מורשת זו כוללת גם את ההתחייבויות של אותם אבות על אותם כללי האמנה אותם אישר כל אחד מבני העם באמירה „אמן“.

אותם עונשים אפוקליפטיים הנמנים בתוכחה, אין בהכרח שיתממשו על ידי בורא העולם. העם עצמו כאשר הוא סר מהדרך הנכונה, מזלזל במצוות המעשיות, בנורמות של כיבוד הזולת, באיסור לעשוק את החלשים בחברה (האביונים, היתומים והאלמנות) ועסוק בשחיתות, מאבד מחוסנו ואין בו די כוחות להתגונן מפני סכנות מבית ומחוץ. העונשים הנמנים בתורה באים עליו במילא ואין צורך בהתערבות השמיים. יש נבואות שמגשימות את עצמן. זאת הוכיחה לנו ההיסטוריה בחורבן בית ראשון ושני. אפשר אולי לומר, שהאזהרה „וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וגו'“ „וֶהֱפִיצְךָ ה‘ בְּכָל הָעַמִּים“ הינה מטפורה, וסיבת ההפצה בין העמים תתרחש על ידי העם עצמו ולא על ידי אלוהיו.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen