פרשת השבוע בחוג המשפחה: ואתחנן

הפרשה מתחילה בתיאור אירוע קשה נוסף בחייו של משה רבנו. אחרי כל התלאות שעברו עליו מאז קיבל עליו, שלא מרצונו החופשי, את המטלה המייגעת וכפויית הטובה של הוצאת בני ישראל ממצריים, שיחרורם מהעבדות והובלתם לחירות במולדת האבות, אחרי שהגיע עם צאן מרעיתו למטרה הנכספת, כניסתם לארץ שייעד להם אלוהים, נודע לו, שאין הוא עתיד להנהיג את העם בכניסתו ארצה, ארץ משאת נפשו, רק מנגד יוכל לראותה ותלמידו יהושע ימלא את מקומו בכיבוש כנען…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ואתחנן

משה מתחנן בפני אלוהים, שיאפשר לו להיכנס אל הארץ הטובה, אליה שאפו בני עמו ארבעים שנה, ועל כך משיב לו אלוהים: „רב לך“, היינו מספיק דיברת, ומוסיף בסיגנון פסקני „אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה“.

במילים ספורות אלה מתחיל ומסתיים קטע עצוב במיוחד בחייו של משה. התורה הקדישה דו-שיח קצרצר בלבד לנושא כבד זה. חז“ל לעומת זאת חשבו, שהנושא ראוי לדיון ממושך. המידרש מפתח את הנושא על פי דוגמת ויכוח המתנהל כביכול בין משה רבנו לאלוהים, והוא מופיע במדרש האגדה „אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה, עמ‘ 363“.

„כשהגיע יומו של משה רבנו עליו השלום ליפטר מן העולם אמר לו הקב“ה, הן קרבו ימיך למות. אמר לפניו, רבונו של עולם, אחר כל היגיעה שיגעתי תאמר לי שאמות?“ השאלה למעשה איננה שאלה, כי אם טענה. משה רבנו אינו מבין, בהתאם למדרש, מדוע עליו למות ואיננו מקבל את גזר הדין. הוא תובע הבהרות. טענתו של משה אינה מתקבלת ואלוהים מסביר למשה את נחיצות מותו.

המדרש מפתח דו-שיח ממושך בין הקב“ה לבין משה. הטענות של משה נמשכות לאורכם של מספר עמודים וכן תשובותיו של הקב“ה, בהן הוא מפריך או סותר את הטענות. הרי לדוגמה נימוקים אחדים מבין הרבים.

משה שואל, מה חטא שחטא המחייב את מותו. משיב אלוהים שגם אדם הראשון חייב היה למות. משה משיב: „אדם הראשון מצוה קלה צוית אותו ועבר עליה ואני לא עברתי“. טוען אלוהים: אברהם שלא חטא וקידש את שמי בעולם, גם כן מת“, משיב משה, שאברהם הוליד את ישמעאל. גם יצחק אינו דוגמה, מאחר שממנו יצא עשיו. והמדרש ממשיך להביא בנוסח זה טענות ותשובות.

כאשר נוכח משה לדעת, שסיכוייו אפסו, מבקש הוא לחיות לפחות שנתיים, שלוש בארץ, אבל גם לכך אלוהים אינו מסכים. משה מבקש לבסוף שיונח לו להיכנס לארץ לאחר מותו. אבל גם בקשה זו אין אלוהים מקבל. משה כנראה המום מקשיחותו של אלוהים ושואל „כל הכעס הזה עלי למה?“ אלוהים מונה שישה מקרים, שבהם חטא משה. אלא שחטאים אלה זניחים על פניהם. קשה לדעת, מדוע מנה המדרש חטאים שאינם עומדים בפני ביקורת ההיגיון. כנראה שלא ניתן היה למצוא חטאים משמעותיים במשה.

בהמשך השקלא וטרייא מביא משה נימוק רציני: כמה פעמים חטאו ישראל והתחננתי והתפללתי עליהם לפניך ומחלת להם ולי לא תמחול. על כך שם המדרש בפי הקב“ה תשובה מתחכמת: אין דומה גזירת צבור לגזירת יחיד. כלומר שהמישוואה אינה משכנעת.

לבסוף, כאשר נמאס לאלוהים מהויכוח האינסופי (או שלמדרש נגמרו הנימוקים) מצהיר אלוהים: שתי שבועות נשבעתי, אחת שלא תכנס לארץ ושניה שלא אכלה את ישראל, אם רצונך שאעבור על השבועה ותכנס לארץ, אעבור גם על השבועה השניה ואכלה את ישראל. זהו כמובן נימוק קשה ביותר שלא ניתן להפריכו. על כך שם המדרש בפיו של משה את התשובה: בעלילה אתה בא עלי לתפוס חבל בשני ראשיו. משה מאשים את אלוהים, שהוא משתמש בויכוח ביניהם בתחבולות זולות, כלומר מעשה אשר לא ייעשה.

אם בשלב זה נוצר הרושם, שחז“ל במדרשי האגדה לא שמו מחסום לפיהם בויכוחיהם הדמיוניים עם אלוהים והטיחו בפניו טענות קשות, נשוב לאמצע הויכוח ונמצא שם אפילו מעין התקפה על אלוהים.

אחד החטאים שביצע משה רבנו כביכול היה הריגת המצרי. אלוהים מאשים את משה, „כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?“ כידוע לא היתה כוונתו של משה להרוג ובנוסף היתה זאת פעולת הצלה של אחד מבני עמו ומחובתו היה להגן עליו. חז“ל ניסחו אישום זה של הקב“ה, על מנת לפתח סצנה דרמתית. משה חש מהתקפה זו של אלוהים תדהמה, הוא ממורמר ומזועזע. עתה שם המדרש בפיו אישום כבד ביותר כלפי אלוהים. משה משיב: „אתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?“

אין להתפלא אם דעתם של חז“ל לא היתה נוחה מהקטל שנערך במכת בכורות. באחת הומתו כל הזכרים הבכורים, החל במשפחת המלוכה וכלה באחרון הדלפונים והנדכאים. בתורה לא נעשתה הבחנה בין אלו לאלו. רוב הנהרגים כנראה שלא נטל חלק בפשעי מלך מצריים וכן לא היה בכוחו להשפיע על התנהלות השלטונות. ייתכן שחלקם של המצרים, בעיקר העלובים שביניהם, אף חשו אהדה לבני ישראל המדוכאים. את המניעים למכה מזעזעת זו קשה להסביר, ותשובתו של אלוהים אף מבהירה זאת. „ואתה דומה אלי ממית ומחיה?“ כלום אתה יכול להחיות כמוני? כמובן שאין האדם יכול לשים עצמו במקומו של הקב“ה, או להבין את מניעיו.

מאידך לא יכלו חז“ל להשלים עם הגישה, שעונשים קולקטיביים, הקשורים מטיבעם בהרג חפים מפשע, ייקראו ע“י לומדי התורה ללא ביקורת. חז“ל רצו להבהיר בכך, שגם אם הקב“ה גוזר לפעמים גזרות נוראיות, שאיננו מסוגלים לרדת להבנת מניעיהם, לנו מכל מקום אסור ללמוד מהתנהלותו ולחקותם. ביצועם של עונשים קולקטיביים שמור לו-יתברך לבדו.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen