ספרי מוסר, ספרי אמונה, ספרי חוקים, נכתבים ומתחברים לתקופתם הם. זאת, כי איש אינו יכול לדעת או לצפות כיצד ייראה העולם בתקופה מאוחרת יותר. במידה שחיבור מעין זה מאבד את האקטואליות שלו עם השתנות תנאי החיים, הוא מאבד את הרלוונטיות שלו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: מטות
כאשר קבוצה של בני אדם מאמצת חיבור מעין זה כתורת חיים, היא מעניקה לו לפעמים הילה של קדושה. יש שמצטרפת לכך האמונה, שהחיבור נכתב בהשראה אלוהית. מעצם מעמד הקדושה של חיבור כזה, שכל משפט ולפעמים אף כל מילה הופכים קדושים, ובכך מנועים המחזיקים באמונה זו לפרשם בשונה מפשט הכתוב.
דוגמה אופיינית הלקוחה מהעת החדשה לתהליכים העלולים להתחולל במצב עניינים זה, היא התנועה האוונגליסטית בארה“ב. אוונגליזם הוא זרם שצמח מתוך הדת הנוצרית הפרוטסטנטית ותחילתו באירופה במאה ה-18. מקור שם התנועה הוא באוונגליונים, הם כתבי הקודש הנוצריים. האוונגליסטים מאמינים, שהאוונגליונים, המכונים בפיהם הברית החדשה, כמו גם תורת ישראל, בלשונם הברית הישנה, נכתבו בהשראה אלוהית וכל מילה בהם היא אמת לאמיתה שאין להרהר אחריה ואין לפרשה אלא בדרך הפשט. מן העקרונות של תנועה זו מעניין לציין בהקשר כאן את הבאים:
האוונגליזם דוגל בקשר ישיר בין הפרט לאל ללא צורך במתווכים ובהכשרה דתית. את לימוד התנ“ך והברית החדשה ואת הפרשנות להם הוא מותיר בידי המאמינים חסרי ההכשרה המתאימה. אין הוא רואה את העזרה של כהני דת כנחוצה. האוונגליזם קיבל את גישת הפומדמנטליזם, המתבססת על האמונה הדתית, שאת כתבי הקודש יש להבין מילולית כפשוטם. בנוסף הוא מאמין כי כל הכתוב בכתבי הקודש במשמעותו הפשוטה, הוא אמת מדעית והיסטורית. הפונדמנטליזם מתנגד לפרשנות מודרנית של הכתובים ובעיקר כזו הרואה בהם אלגוריה. הוא דוחה כל תאוריה הסותרת את הכתוב בכתבי הקודש כגון תורת האבולוציה. הפונדמנטליזם דוגל בשיבה לעיקרי היסוד הדתיים המקוריים. לא פלא אם כן, שגם האוונגליזם וכמובן הפונדמטליזם נתפסים כקנאות דתית.
היות והפונדמנטליזם רואה את כתבי הקודש כמקור הבלעדי לערכים מוסריים, אין הוא מקדש ערכים ונורמות מודרניים, כדוגמת ליברליזם, שוויון, פמיניזם ודמוקרטיה, ורואה בהם עקרונות המנוגדים לתפיסת הדת.
תורת ישראל תפסה את האמונה ואת החוק בהקשרם ההיסטורי. למחבר החוקים היה ברור, שלא ניתן יהיה להחיל את החוק כפי שנוסח בשעתו עד סוף הדורות. אחד מכללי היסוד של התורה הוא הצורך בפרשנות אקטואלית של הכתוב. התורה אומרת בפירוש, כי במידה ותתעורר בעייה, שאין עליה תשובה ברורה בכתובים: „ובאת אל … השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט“ (דברים יז, ט), ההדגש הוא על „בימים ההם“. חכמינו הבינו פסוק זה כלשונו ואף נתנו לו פרשנות מורחבת. כלל זה הפך למעין חוק יסוד, לא רק בהבנת חוקי התורה, אלא לגבי כל הכתוב בה. דור דור ודורשיו. עם השתנות הזמנים ותנאי החיים יכול היה כל דור לתת לכתובים את פרשנותו המתאימה וכך יכלה תורת ישראל להישאר רעננה ורלוונטית בכל הדורות.
מטיבען של אידיאולוגיות פונדמנטליסטיות שאינן פוסחות על אמונות שונות ועל עמים שונים. בעם ישראל הופיע לראשונה הנגע הפומדמנטליסטי בתנועת הצדוקים בשלהי תקופת החשמונאים. הצדוקים התנגדו לתת לכתובים פרשנות עדכנית ודגלו למשל בביצוע הכלל „עין תחת עין“ כלשונו. הזרם הצדוקי בטל מן העולם עם חורבן בית שני. נסיון פונדמנטליסטי שני קם בתנועה הקראית. הקראות כתנועה דתית נולדה במאה ה-8. היהודים הקראים אינם מקבלים את פרשנות חז“ל או כל סמכות רבנית להבנת המקרא וכמובן לא את התורה שבעל פה והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא. היהדות הקראית כמעט ובטלה מן העולם.
האף שהתורה ניסתה לקדם את סכנת הפונדמנטליזם באמצעות כלל פרשני יסודי, ואף שחכמינו הוסיפו על כך הנחיות שונות, כמו למשל האיסור ללמוד תורה לבד, אלא „קנה לך רב ועשה לך חבר“, היא לא יכלה לבטל כליל את סכנת הפונדמנטליזם.
תופעה מעניינת בחיים הציבוריים בארץ. כל זב-חוטם שלמד קרוא וכתוב מתיימר להבין בכתובים ומפיץ את פרשנותו למקרא אף אם לא נתבקש לעשות זאת. בורים ועמי-הארץ רבים, שמשום מה זכו בתואר רב, חושבים שהם מבינים בהיגיגיו של הבורא יתברך ויודעים לפרש את רצונו. לאלה יש להוסיף את המשתמשים במיקרא כקרדום לחפור בו לטובת ענייניהם הפרטיים או הפוליטיים, והנה השילוב להתבססות פונדמנטליזם דתי, אשר הולך ופושט בארץ ועלול לעוות את דת ישראל ללא הכר ואף לסכן את קיום העם.
אותם רבנים, אשר חוקי המדינה אינם נחשבים בעיניהם והם מתירים גניבה אצל הגוי, לא ייתקשו להתיר למשרתים בצה“ל את הביזה. בפרשתנו מדווח על מלחמת ישראל במדיין. שם הוא אומר „אנשי הצבא בזזו איש לו“ (במדבר לא, נג). בעלי התוספות מפרשים פסוק זה מילולית: את הכלים והמטלטלין והבגדים לא חלקו אנשי הצבא עם העדה, אלא כל מה שבזזו, כל איש לעצמו.
האם מן הנמנע שעם העמקת אחיזתו של הפונדמנטליזם הדתי בעם ובצבא עוד נראה פסקי הלכה המתבססים על פסוקים מעין זה.
שבת שלום
פרשת השבוע בחוג המשפחה: מסעי
הגמרא מדווחת על אירוע שהתרחש בבית המקדש בתקופת בית שני.
בבית המקדש היה נהוג, שצעירי הכוהנים היו יוצאים בבוקר לנקות את האפר שנותר אחר קורבן התמיד שהוקרב מדי בוקר. עבודה זו היתה בהתנדבות והצעירים היו עורכים מירוץ אל המדרגות המובילות לראש המיזבח. יום אחד, מספרת הגמרא, אצו-רצו שני פרחי כהונה והתחרו ביניהם מי יגיע ראשון למזבח. כאשר עלו במדרגות המזבח חשש אחד מהם שחברו יקדים אותו, שלף את סכין השוחטים, דקר את חברו ופגע בו אנושות (יומא כג, א).
בהמשך הופיע ראש הכוהנים, פנה אל העם שהיה נוכח במקום והעלה לדיון את השאלה, באם על העיר ירושלים או על שלטונות המקדש לכפר על המעשה. הבעייה זיעזעה משום-מה את העם, והעם הנרעש פתח בבכי, אבל איש לא דאג לפנות לפצוע ולנסות לעזור לו. לפתע הופיע אביו של הצעיר הנדקר והודיע בקול רם, שבנו עדיין מפרפר ושהסכין התקועה בליבו עדיין לא נטמאה. במילים אלה ניסה אבי-הנדקר להרגיע את הציבור. הבהרה: מאחר שהסכין הינה כלי פולחני ובמידה שהיא באה במגע עם מת, היא נטמאת ואינה כשרה עוד לשימוש, לכן כל עוד הצעיר לא מת, ניתן לשלוף את הסכין מהגוף החי והיא תישאר כשרה.
על מעשה נוראי זה שואלת הגמרא: מאחר שחיי אדם הם קדושים וגם הכלי הפולחני של בית המקדש נחשב לקדוש, האם ניתן ללמוד מכך שהסכין יותר חשובה מהחיים.
המדרש (ספרי במדבר פרשת מסעי פיסקא קסא) חוזר על אירוע זה ומציין, שמפני שפיכות דמים חרב בית המקדש. סימוכין לקביעה זו מצאו רבותינו בפרשתנו:
וְלֹא-תַחֲנִיפוּ (=תטמאו) אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף (=יטמא) אֶת-הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ (במדבר לה, לג). וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה‘ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם).
חז“ל לא התכוונו לומר, שבגלל מיקרה רצח בודד אחד חרב בית המקדש. זה היה משל לזילותם של החיים באותה עת בירושלים. הנביא יחזקאל התלונן בגולת בבל על חורבן הבית הראשון מאות שנים לפני חז“ל במילים:
בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ … וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ … וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם (יחזקאל לו, יז).
יש לנו כאן מטפורה (דימוי, משל) נפלאה הפותחת פתח להבנת או לכוונת הכתוב. כאשר הוא אומר „כי אני ה‘ שוכן בתוך בני ישראל“, ברור שלא הכוונה לאיזה ענן או משהו מהעולם הגשמי השוכן בארץ. ה‘ אינו שוכן בשום מקום שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, „השמיים כסאי והארץ הדום רגלי“ (גם זה דימוי בלבד). אבל ה‘ יכול להיות בתוך ליבותיהם של בני ישראל וזאת כאשר הם מקיימים את המצוות שבעטיים הוריד לנו את התורה מן השמיים. הצווים החשובים בתורה, שעליהם היא חוזרת שוב ושוב: לא לעשוק ולנצל את העני, את היתום והאלמנה ואת הזר והגר, שכן אלה החוליות החלשות בחברה ועליהם הוא יתברך רוצה להגן. מצוות אלה הן אולי התכלית, כי הן חוזרות ומודגשות במיוחד על ידי הנביאים הגדולים.
גם הקדושה הינה דימוי, העשוי לעזור בהבנת האירוע ובכוונת חז“ל לגבי משמעותו. פירושה של תכונה זו או תואר זה נשגב מבינתנו, לא ניתן לייחס אותה לשום דבר זולת לבורא העולם בלבד. הסיפור על אותו פרח כהונה, ההורג את עמיתו, ממחיש לנו, כי בירושלים כלי פולחן, כביכול קדוש, נחשב על ידי הכוהנים והעם לחשוב יותר מהחיים. החיים אומנם נחשבים קדושים, אלא שהם בטלים לעומת כל הקשור לפולחן.
חז“ל כידוע לא חשבו על תקופתם הם בלבד, אלא ניסו (כמו גם התורה) להעביר תובנות גם לדורות הבאים, וגם לדורנו אנו. כמו בזמנו כך גם כיום הארץ מלאה יצרי חמס. הרוע ותאוות הבצע והניצול של החלש כאז כן היום. לכך נוסף מימד הפולחן: כל מיני עניינים שהם בגדר דברים חומריים מוחשיים וכן עניינים אבסטרקטיים מופשטים מוגדרים כדברי קודש (כמו סכין השחיטה) ועל מזבחם מקריבים חיי בני אנוש. כוהני האמונות הטפלות מעניקים לאבנים, למצבות, לאדמה, למקומות, הילה של „קדושה“ ואילו כוהני הלאומנות מעניקים למוסדות כמו מולדת, עם, מדינה, את הערך קדושה. אומנם תפקיד מוסד מעין זה הוא להבטיח את חיי האדם, אבל אין הוא יכול לבוא במקומם. אין צריך לומר, שבלבול מושגים זה הינו חילול השם ועיוותה של דת ישראל.
גם אם אנו עדים לשפיכות דמים בישראל, ועינינו רואות כיצד רבנים שונים אומרים בפסקי הלכה, כי שפיכות דמים ורצח בני אדם מותרים, כאשר הם נעשים לטובת האומה והמדינה, קיים ביהדות הדתית זרם חרדי (הנקרא ליטאי), הממשיך במסורת של תפיסת דת ישראל כדת רציונלית, בדרכם של גדולי ישראל כמו הרמב“ם, הגאון מוילנה, החת“ם סופר ואחרים.
בהמולה ובמבוכה הגדולה שפשטה כנגע ושבהם נדבקה גם הדת בחלקה, הקולות הרציונליים כמעט ואינם נשמעים.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
