בהיסטוריה של עם ישראל צף ועולה מפעם לפעם רעיון הגאולה ותופס מקום בליבותיהם של בני העם ומביא לא אחת לפעילויות קולקטיביות של הקיבוץ היהודי. אין בתופעה זו משהו מיוחד, החורג מהשתלשלות אירועים הגיונית. ככלות הכל כאשר עם חי בתנאי כיבוש והשפלה או כאשר הוא חי בגלות בין עמים אחרים שאינם סובלנים כלפי פרטיו, הוא שואף להשתחרר ממצב זה וחולם על גאולה או אפילו פועל להשגתה. הגאולה מונעת לפעמים על ידי מוטיב דתי ומתורגמת בלשון הדת למלך המשיח כשליח האל…
את האסמכתה להקשר הדתי מצאו המאמינים בהבטחות אלוהיות, כמו זו שלפנינו, בה מתחילה הפרשה.
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה‘ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.
הבטחות דומות מצויות בתורה ובנביאים. ניסוחן לכאורה פשוט להבנה ואינו דורש פרשנות מתוחכמת. הטקסט מבהיר, שהאל נשבע לאבות האומה לשמור על הברית עם צאצאי האבות. הוא קשור לברית והיא מחייבת. בברית כלול הפרוייקט החשוב ביותר, הקצאת ארץ ישראל לעם ישראל. בהסתמך על הבטחה אלוהית זו, ניסו בעבר הארוך של העם קבוצות גדולות של מאמינים לפרוץ את המצוקה שבה נמצאו, לסמוך על הבטחת הברית ועל סיועו של אלוהים לממש את קיומו של העם בארץ ישראל.
דא עקא שהפסוק הנ“ל אינו פשוט כפי שמנסים להציגו לפשוטי המאמינים. עמד על כך הרשב“ם, נכדו של רש“י, שחי במאה ה-13. לאלה הרוצים להסתמך על ההבטחה האלוהית הוא מבהיר: „והיה עקב תשמעון… ושמר ה‘ לך“, כלומר שרק בתנאי שבני ישראל ישמרו את המצוות שנצטוו עליהם, יקיים ה‘ את הבטחתו. ואם לא יקיימו את המצוות, ישמור ה‘ את הבטחתו לדור אחר, לדור שיהיה ראוי בעיניו. אומנם הקב“ה אינו מתנער מהבטחתו, אבל יקיימנה בדור שיראהו ראוי. אלוהים ישמור לעם ישראל – כאשר זה יתנהג על פי רצונו של מקום – את האפשרות לזכות בקיום הבטחתו.
רש“י עצמו הסביר בדברי פרשנותו לספר בראשית, ולעובדה שהמקרא פותח בבריאת העולם, את ההקשר הדתי והאלוהי של נתינת הארץ לעם ישראל. הפתיח בבריאת העולם, כך רש“י, מבהיר לכל באי עולם, שהוא הבעלים של הארץ והוא מחלקה כרצונו. נוטל מזה ונותנה ליישר בעיניו וחוזר חלילה. פרשנות זו של רש“י מצדיקה את טענת עם ישראל לזכותו על הארץ כלפי שאר אומות העולם. אלא שביסוס הראיה על דרך זו היא חרב פיפיות, העלולה להיות מופנית כלפי עם ישראל עצמו. אם אלוהים נוטל ונותן את הארצות לעמים הישרים בעיניו, מי לידינו יתקע שאין הוא-יתברך עומד ליטול את הארץ מעם ישראל וליתנה לעם אחר. ואכן שר ההיסטוריה כבר הוכיח, שארץ ישראל עברה ידיים רבות ושונות מאז התנחלותו הראשונה של עם ישראל בכנען.
ההסתמכות על ההבטחה הלאומית של הקב“ה הינה ילדותית, שלא לומר הבל ורעות רוח. ביסודה היא מבוססת על כך, שאנחנו, יצורי אנוש, מסוגלים לפרש את דרכיו של הקב“ה, את כוונותיו ומחשבותיו. שחצנות על סף האפיקורסות.
עם ישראל למוד נסיונות, ולוא דווקא חיוביים, מההקשר בין לאומיות לדת. כבר מרד בר כוכבא, שמטרתו היתה שיחרור העם מהדיכוי הרומי, היה שואה בקנה מידה סופני. עם ישראל אומנם שרד, אבל המחיר היה עצום. גם אותם שקיבלו בדיעבד את התואר „נביאי שקר“, על נסיונותיהם לגאול את העם מארצות הגולה, גרמו לאסונות גדולים.
אומנם מיצווה להאמין בגאולה. אמונה זו זוהתה כאחד מעקרונותיה של דת ישראל. אבל הגאולה אמורה לבוא על ידי המשיח ובעיקבותיו. על הניחושים וההזיות בעניין בוא המשיח, אמר גדול חכמי ישראל מאז משה רבנו עה“ש, הרמב“ם, אין יודע איך יהיה עד שיהיה. כלומר מצווים אנו לחכות עד להתרחשות עצמה ורק אז נדע את תוכנה ומשמעותה. הדיבורים על פעמי משיח או על אתחלתא דגאולה הם חסרי אחריות כמו הדיבור על המשיח עצמו. אומנם כבר ניסו מי מבין חכמי ישראל, ולא מהקטנים שבהם, כמו הרמב“ן, לחשב את הקץ, אפילו את השנה המדוייקת בה יבוא המשיח. טעותם הייתה נסלחת, אילמלא גרמו בהזיותיהם נזק רב.
שיבת עם ישראל לארצו במאה שעברה אינה עדות להתערבות אלוהית ואינה קשורה ישירות לדת ולאמונה. אלה מבני העם שהכינו וביצעו את ההתנחלות ואת כיבוש הארץ, לא היו ברובם דתיים וכנראה שאף לא האמינו באלוהי ישראל.
לדבר בהקשר זה על הבטחות אלוהיות הוא חילול השם וניצול מחפיר של המאמינים התמימים, שאינם נהירים בדרכי פרשנות המקרא. ללמוד מכך על גודלה או גבולותיה של הארץ המובטחת מהווה זריית חול בעיניים. דוד המלך כבש את כל אשר היה מסוגל לכבוש ולא שאל באורים ותומים אם הכיבושים הם בגבולות ההבטחה. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את העמים הקטנים בגבולותיה של מדינתו וייהד את בניהם, מבלי להתעניין אם זה מתאים להבטחה האלוהית. גם לוחמי מלחמת השחרור וגם מנהלי מלחמת ששת הימים ערכו את כיבושיהם ללא הסתמכות על סיועו של אלוהים וגם לא התעניינו אם גודל הכיבושים מתאים להנחיות השמימיות.
עירבובה של הדת בשאלת הריבונות הלאומית ועירבובו של אלוהים הם אחיזת עיניים, שיותר משהם מעידים על דבקות דתית, הם מעידים על חוסר כבוד לדת, על התייחסות פשטנית לאמונה הצרופה ועל גישה מיכשורית לאלוהים עצמו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
