פרשת השבוע בחוג המשפחה: דברים

משה התינוק נמצא כידוע על ידי בת פרעה, כאשר הוא שוכב בתוך תיבה המתנדנדת על היאור (מקרא מפורש). היא לקחה אותו לביתה, לארמון המלכות ושם גדל. חוויותיו כבנה המאומץ של בת המלך וקורות התבגרותו אינן ידיעות לנו. התורה חוזרת לספר עליו, כאשר הוא כבר בחור מגודל, בריא וגברתן ויצא אל אחיו העברים על מנת לראות בסיבלותם…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: דברים

אבל מקובל לספר על אירוע אחד מחיי הילדות של משה בבית פרעה, אשר כמעט כל ילד שלומד תורה שמע עליו. וזה הסיפור:

פרעה היה נוהג לשאת את התינוק על זרועותיו. יום אחד נטל משה את הכתר מראשו של המלך ושם אותו על ראש עצמו. פרעה נבהל וחשש שאולי מעשה זה הוא סימן לעתיד, כלומר שיום אחד ידיח אותו משה מכיסאו וימלוך תחתיו. התייעץ המלך עם חכמיו על הדרך שבה יש להבין התנהגות זו של התינוק וכיצד ראוי לנהוג. הציעו חכמי המלך לבחון את משה, באם עשה מה שעשה מתוך מחשבה תחילה, ואז דינו למוות, או שהיה זה מעשה ילדות של תינוק חסר דעת ולכן אין לכך משמעות לעתיד. וזה המבחן: הניחו לפני משה קערה שבתוכה מטבע זהב וגחלת של אש. אמרו, אם הוא נוטל הזהוב בידוע שהוא בן דעת וחייב מיתה. משה אכן רצה ליטול את המטבע, ואז בא מלאך והסיט ידו ונטל הגחלת והכניסה לתוך פיו ונעשה ערל שפתיים, כלומר מגמגם.

למרות שסיפור אגדה זה מקסים במיוחד ושובה לב, אין לו אחיזה בטקסט המקראי. הוא סופר על ידי חכמינו ז“ל ומצא את דרכו למדרש האגדה. השאלה כמובן, לשם מה המציאו חכמינו סיפור דמיוני זה (אפשר אף ששאלו אותו מסיפורי העמים). הצורך התעורר בהקשר להצהרתו של משה רבנו שהוא כבד פה וכבד לשון, כלומר מגמגם. משה רצה להתחמק מהתפקיד שרצה להטיל עליו אלוהים, ללכת אל פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל מעבדותם, ולכן ניסה כוחו בין השאר בתירוץ זה. מטרת האגדה היתה להסביר לפשוטי העם את הסיבה למום שבלשונו של המנהיג הדגול.

סיפור הגימגום של משה רבנו הפך בעייתי, כי בהמשך קורותיו של משה אנו מתוודעים לאירועים שונים השוללים את היתכנות הגימגום של משה. הפרשה שלנו למשל מתחילה במילים „אלה הדברים אשר דיבר משה“ והוא אינו מפסיק בדיבורו עד סוף חומש דברים. מבצע כזה הוא בלתי אפשרי לאדם מגמגם. את הסתירה הזו מיישב המדרש (מדרש רבה לפרשת דברים) בהסבר הבא: כל זמן שלא זכה משה לתורה, לא היה איש של דיבורים, אבל כיוון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר. כלומר שלמשה היה אומנם משחר ילדותו פגם פיזי בלשונו, אבל פגם זה נתרפא כתוצאה מתפקידו בכל הקשור למתן התורה.

אחת ממטרות המדרש, למצוא הסבר לשאלות שאין להן תשובה במקורות.

הפריע ללומדי התורה, שדווקא נביא מבני אומות העולם, בלעם, הרעיף על בני בני ישראל את הברכות הנהדרות והיפות ביותר שיודעת ההיסטוריה התנ“כית ואילו משה רבנו, הנביא הגדול ואוהבם של ישראל, העתיר עליהם תוכחות מאד לא נעימות (בלשון המעטה). לחכמינו ז“ל היה קשה להשלים עם תאור מצב זה בתורה, אשר המעיט כביכול את מעמדו של משה רבנו לעומת בלעם (בעיקר משום שבלעם נחשב בעיניהם משום מה רשע), ומצאו הסבר המשבר את האוזן: „אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים, שונא מוכיחנו, ולא היו מתייחסים לדברים. אילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים, מה פלא שהוא ברכן הרי הוא אוהבן. אמר הקדוש ברוך הוא, יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן, ואז יתקבלו הברכות והתוכחות על ידי כולם.“

חכמינו מצאו סימוכין בתורה לעיקרון, שפרשנותה מותרת ממנה עצמה ומעוגנת בה. אבל יותר מכן מעניין להטעים, שהפרשנות של דברי התורה ככל הנראה לא התחילה אחרי חורבן בית ראשון עם אנשי כנסת הגדולה, אלא כבר בתקופה קדומה, בעת נדודי בני ישראל במדבר, ומי היה הפרשן הראשון של התורה, אם לא משה רבנו בכבודו ובעצמו.

ספר דברים הינו הספר החמישי והאחרון של החומש. הוא ידוע ומקובל בין חכמינו ז“ל גם בשם מישנה תורה. זאת על שום חזרתו של ספר זו על ארבעת החומשים הקודמים. כבר בפרק א, פסוק ה, מבהיר לנו הכתוב, מי הוא הנואם ומה הוא עומד לספר לבני ישראל:  בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

משה רבנו חוזר אומנם בספר דברים ומסכם את החומשים הקודמים ואת קורות עם ישראל, אבל אין זה סיכום מדוייק כי אם תמציתי. במקומות שונים בספר זה ניתן למצוא את ההבדלים שבין הנוסח בספר דברים לבין הנוסח בספרים הקודמים. דוגמה: הבדל משמעותי ביותר קשור לעונש שהטיל ה‘ על משה: קיימות שתי גירסאות שונות לסיבת איסור הכניסה לארץ כנען.

מעניין לעמוד על הפועל בֵּאֵר ומה הוא אומר לנו בהקשר זה. משה רבנו מבאר, כלומר מסביר ומבהיר. כל הסבר, הבהרה ובאור הם מטבע הדברים פרשנות. משה רבנו מפרש אם כן בהרצאתו בספר דברים את הכתוב בספרים הקודמים, וזאת על פי הבנתו הוא את הכתובים ועל פי כושר הבנתם של שומעיו. ולכן כל באור (כמו במקרה שלפנינו) הוא פרשנות מנקודת הראות של המסביר, בו בזמן הוא מותאם לצרכי השומעים ולמידת ההבנה לה הם כשירים. וזה למעשה גם מה שעשו חכמינו במדרשים ובשאר כתביהם.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen